הכי לא מוכנה,
בלי לבוש מתאים, לא מעיל בשלוף או כל סוג של הגנה,
נעליי בובה פתוחות, טייץ קצר וטוניקה רחבה וקלילה,
ובכל זאת נכנעת ומקבלת את הקסדה.
הוא נראה לי בחור אחראי. משהו בו משדר אחריות, שלא ישתולל ויתחשב במורכבת מאחור.
וזו השעה שהכבישים כבר עמוסים, רכבים הביתה ממהרים ויוצרים פקקים ועומסים.
לובשת קסדה, עולה בהיסוס. מחפשת את ידיות האחיזה בצדדים. אבל זהו דגם שדורש מהמורכב להפגין מיומנות של אדם בעל ניסיון והבנה.
"את מוזמנת לחבק אותי"
"אל תדאג 😄 יודעת גם לאחוז במיכל"
הוא יוצא לדרך, בחור קטן ממדים, ואני חושבת לעצמי שאיזה יופי שאני כבר לא שמנה. מי שרוכב יודע עד כמה זה משמעותי.
מתחילה להרגע, ולהתרכז בנסיעה. לשם שינוי מביטה קדימה מעבר לכתף שלו ונהנית מהנסיעה.
מרגישה את האויר הקריר על הבשר החשוף, את הרוח על הפנים והריגוש של האדרנלין.
ומתגעגעת כל כך...
לתחושה המדהימה,
לחיבור המדהים לכבישים ולאדמה.
את המנוע רוטט בין רגלי
ואפילו מצליח אותי להרטיט.... (כבר כשבועיים בלי סקס, היצרים מתעוררים....).
וכה רוצה לחבק בעוצמה את הנהג, למעוך את הצלעות, לחלוק איתו את הרגש המתפרץ. את אותו ריגוש ששמור רק למכורים, לאלו שחולים במחלה עם אותו חיידק מדהים.
אך זה לא יקרה,
זה לא האחד.
זה סתם בחור נחמד...
כשהגענו אליי, ירדתי מהאופנוע והורדתי את הקסדה, אי אפשר היה להסתיר מפניי את השמחה.
הדלקנו סיגריה, קישקשנו עוד קצת. הודתי לו באמת מקרב לב, על כמה שהוא הזכיר לי נשכחות...
גם זה עוד יחזור.
מבטיחה לעצמי.
כלום אותי לא יעצור.
עוד יעד שאגשים.
