========
מי שמכיר אותי יודע עד כמה חוויתי, הגשמתי, עשיתי, נחשפתי, נגעתי, אהבתי, שנאתי, נדלקתי, נכבתי, באין ספור סשנים ופטישים ותכלס כל מה שאפשר לאגד תחת "הגשמת פנטזיות מקצועית של שליטה נשית".
היסטוריה.
עבר.
שמעלה הרבה פעמים חיוך.
חיוך של געגוע.
אחד הדברים שכה אהבתי וכה חסר לי זה "פוטפטיש". מישהו שבאמת יהנה מרגלי על ידי כך שהוא דואג שאהנה בצורה האופטימלית. בכל התאווה והרגש והנתינה והפינוק שאפשר לתת כשאתה באמת בתוך זה...
וכך במשך תקופה ארוכה מצאתי את עצמי הכי "סנדלר הולך יחף".
הרי מה הבעיה למצוא בכלוב מישהו עם פטיש כה נפוץ?...
כן, אבל את מי זה מעניין לקבל הצעה מאיזשהו גבר חרמן שאת רגליי מחפש רק לנצל ולמעשה זה יותר ריק מריק כשזה רק זה. את הטכני והסיפוק החד צדדי, היא לי כבר מספיק בעברי.
ולמצוא זאת בדייט פוטנציאלי - כן, הרוב שמעידים על עצמם שהם אוהבים לפנק, בדרך כלל אחרי אותה פעם ראשונה שהשקיעו בה את הנשמה (כי יותר קל מבחינתי לזרום בפעם הראשונה עם הרגליים ולא בין הרגליים), כי שם גם בדרך כלל זה יגמר באותו דייט, זה ישאר בתור זכרון לכמה אותו גבר היה מוכן להשקיע בהתחלה.... כשאני עוד לא מושגת ועדיין לא בשר ודם, כפי שבהמשך יתברר של"מלכה הקשוחה" אפילו יש רגשות ואפילו.... לא עלינו... יש גם לב פועם ורגיש מאחורי הציצים שיודע להתאהב וכואב לו מאוד שוב להתרסק.
מוזר לאנשים לשמוע ממני שהפנטזיה שלי זה לחזור ממסיבה במועדון, אחרי שרקדתי והשתוללתי, והגבר שלי יחלוץ נעליי ויעסה את כפות רגליי. באריכות, בהשקעה, בריכוז רב, באהבה וערגה.
והינה, כרגיל, במקום הכי לא צפוי, באתר ונילי במהות, נתקלת בו שנתקל הוא בי.
והכל זורם במהירות.
לא מתמהמהים וישר למחורת לדייט קלאסי קובעים.
הוא מגיע באיחור קל,
מתעקש לצאת מהאוטו ולפתוח לי את הדלת...
ותוך כדי מתבוננת במידותיו וחיצוניותו בנוסף....
החיוך מתחיל לגדול....
מגיעים לפאב.
אני בשמלה שחורה קטנה וסנדלי עקב.
יושבים על כסאות בר גבוהים.
דינאמיקה וכימייה טובה
ואפילו המתח המיני לאט לאט נבנה.
נרכנת לסדר משהו בסגר של הסנדל החדש.
שקועה בסוגר, אך קולטת שהגבר מעליי, פתאום במשהו מאוד מרוכז. אפילו עצר את הסיפור בפתאומיות.
מתרוממת והוא בהפתעה:
"שנזמין חשבון ונלך לעשות טיול בים?"
"רעיון מעולה, גם ככה רועש פה מדי"
מגיעים לחוף האהוב עליי, חוף הצוק.
אך...
קר לי מדי....
אוףףףףף
השעה מאוחרת והבחור גר רחוק, בלית ברירה - הביתה....
נפרדים ברכב, בחניה, בנשיקה לא תמימה...
שמשאירה חיוך מרחף בציפייה לעוד.
למחורת התקשורת עולה עוד שלב באינטנסיביות וב... עוד!
קובעים לאחר יומיים להפגש שוב והפעם למסיבה.
מתלבשת בסגנון החדש שאימצתי לאחרונה - מכנסונים קצרים: גם חושפים רגליים ארוכות, וגם מסתירים עיניינים, מגינים מפני זרועות תמנונים, ואפילו את התחת מבליטים....
וכמובן אותו סנדל עקב, שנקנה לאחרונה כי גם זה השתנה בי, כבר אין את הצורך להיות ענקית כמו שפעם היה חלק ממני: עקב נמוך של 10סמ בסה"כ, אבל בהחלט מחמיא.
מגיעים למועדון, מוזיקה נהדרת ומרקידה!
ושנינו זזים ונהנים, באנרגיה מטריפה.
עוד ועוד ועוד רוקדת לי
ורגליי כבר מתחילות לאותת : הי, הפסקה, את לא בת עשרים ולא על אקסטה (או משהו אחר...) דלוקה...
מתיישבים על ספה נוחה.
הןא שולף סיגריה מהקופסא הקטנה,
שחטה, שתיים והראש במצב נפלא (כמה זמן לא עישנתי! איזה כיף אחרי הפסקה לא קטנה)
הוא מרים את רגלי על שלו.
ומתחיל.... לעסות!
והמגע כה נעים.
"כל כך כואבות לי הרגליים...תוריד בבקשה את הסנדלים..."
ולשנינו ברור שזה האישור הסופי.
עוזרת קצת לשחרר את הרגל הראשונה, ומתמתחת אחורה להשען בהנאה.
והתחושה... או אלוהים התחושה...
בשיא החשיבות והרגש, אצבעותיו מעסות את כפות רגלי.
לוחצות, עוטפות, מלטפות, מושכות, כל אצבע מאצבעותיי, את התשומת הלב מקבלות.
במעגלים, במשיכות, בחוזקה, בעדינות מטריפה.
ולמרות שאני עם גרביון שקוף דק, הוא מתכופף אליהם, שפתיו נושקות בתאווה רבה, והפה שלו פשוט עושה איתם אהבה.
ואני זרוקה על הספה, עוצמת עיניים, מתמסרת לתחושה הכה אהובה.
המועדון הומה אדם. הרחבה מלאה.
יצא לנו טוב למצוא פינה יחסית לא עמוסה.
והמתח המיני עולה, וזה הדדי בהחלט.
אני מרגישה את הלהט ואת המבוכה שלו, ולמעשה את חוסר האונים. את מבטו הכה לא בטוח לגבי מה שהיה ואיך שמרגיש כעת.
הוא גבר לא קטן במידות, עוסק בחייו המקצועיים בתחום שעדיין נחשב "סופר גברי". אותה סיטואציה שהוא למרגלותיי, בשבילו כנראה כה זרה...
על כך הוא זכה בנשיקה ארוכה ארוכה.
"תנעל אותם חזרה בבקשה, בא לי לחזור לרקוד. תודה."
למעשה אני קולטת שבעצם עד עכשיו עוד לא חשפתי בפניו את העולם הזה שלי.
זה עוד לא עלה בכלל בהכרות שעדיין רק בשלבי התחלה.
בדרך הביתה מספרת/שואלת על אתר הכלוב, על עולם הפוטפטיש ושאר הנושאים הקשורים וה"סוטים".
ולמעשה מגלה שלפני גבר שעד היום פשוט נמנע מלהגשים כל סוג של פנטזיה. שבחיים לא העיז לחלוק עם הנשים שהכיר אחרי הגירושים, את מה שבתוכו כה כמהה להעניק.
שרגליי, מאותו רגע בפאב שנרכנתי אליהם ושיחקתי עם הסוגר, לא יצאו לו מהראש ולפני שעה קלה הוא בכלל היה באטמוספירה שונה.
הגענו אליי. החנינו. מדומם מנוע.
לא מבקש להכנס ל"קפה" ואני נלחמת בחרמנות המטורפת שמאיימת להטביע אותי, להציע לו להכנס.
הרי אם זה יגיע כה מהר, הינה עוד אחד שיעלם. והיה לי כיף איתו. מאוד. לשם שינוי לא אחזו בי הערב דמעות מהזכרונות. לאותו ערב קסום באותו מועדון, אותו לילה מיוחד שהרשתי לעצמי שוב לחיות, כשהיה האחד.
וכך בפרעות מתמזמזים ברכב אבל מהר מאוד אני מפסיקה.
כנראה שלהתמזמז באוטו בחניה, כמו שוב ילדה בת 20, באמת עברתי את הגיל.
נפרדת בחיוך ויורדת למטה.
עוברת לפיגמה נוחה ומכינה קפה וסיגרייה.
אומנם מאוחר (מתי כבר הספיק השעון לזוז עד ארבע?!!!)
הגוף עייף אבל הראש ער,
חייבת לפרוק כמו מכורה אמיתית.
ומסכמת לעצמי
"נראה לי שיהיה לי כיף איתו"...