חתול מעורר

אנשים מיוחדים
"סליחה, את יודעת איזה קו מגיע להרצליה? "
בחור צעיר, כבן 25, גדול מיימדים, עם שפה שסועה וגמגום קל, ניגש אליי עם הנייד ביד.
"זה קו 29?"
מחייכת אליו ומתחילה להסביר לו, שואלת לכתובת המדוייקת ומזינה אותה באפליקציה שאני משתמשת לתחב"צ. מראה לו ומבינה שהוא מסתמך על אפליקציה לא מספיק טובה (וייז), ומציעה לו להוריד את אפליקציית מוביט.
הוא מבקש שאוריד לו אותה לנייד שלו.
כבר הבנתי בנקודה הזאת שזהו בחור עם צרכים מיוחדים ומהשיחה שנולדה הוא בדרך מבית ההורים לדירה שהוא גר בה עם חברים (יודעת שזהו דיור מוגן לאנשים מיוחדים).
ולמרות היותי אדם חסר סבלנות בתקופה האחרונה בחיי, מדברת בדרך כלל במהירות ובתוקפנות, מרחיקה במודע אנשים ממני, מוצאת את עצמי נהנית לשוחח עימו בסבלנות, בנועם, ברוגע ובחיוך.
האוטובוס שלי מגיע ונפרדת ממנו בברכת 'בהצלחה'.
עולה ומתיישבת ומנגבת דמעה.
דמעה של אושר. דמעה של רגש.
כמה עושה לי טוב לראות אנשים מיוחדים שכאלה מסתדרים עצמאית ומקווה ומתפללת בליבי שכל אדם שיפגשו בחייהם, יקבל אותו כשווים בין שווים,
כי זהו בדיוק
הבן הבכור שלי.
שאוטוטו בן 18 וסופר את הימים שיוכל ללכת עם אמא לפאב ולשתות בירה כמו הגדולים!