חתול מעורר

מנוחה

עכשיו דמעות,
להיות או לא להיות,
שוב ושוב,
אכזבות שמעפילות על השמחות.

לקטר אין כבר חומר בערה,
הוא יחנה לעת עתה בחניה המקורה.

הלב שלי ננעל.
אני סוגרת שערים,
זה הקול שלי,
יחיד, כבר רק לוחש הוא
ונבלע בין הרציפים.

המציאות היא מאכזבת
כאילו שלא ידעתי זו מכבר
ובכל זאת בזכותה
הצלחתי להמתיק קמעה,
זכרון כה כואב שגם הפך להיות מר.

אנוח מעט
אולי חודש, אולי שנה,
ותוך כדי אמשיך לשדרג את הקרון והקטר
וכשיהיה מוכן,
אצא שוב למסע.

אך עד אז אבקש רק כוחות להתמודד עם השקט,
על מנת שאוכל להכיל בו את אותה המולה.
כי בסופו של תהליך, מסע,
מבינה את הבלתי נמנע -
זו אני,
אין מלבדי,
שאהיה שם בשבילי.
כל השאר הם בסופו של דבר
רק נוסעים שלימדוני להבין
שהשלמות של האושר האמיתי
נמצאת אך ורק בפנטזיה, שלי.