סבלנות
או ליתר דיוק:
מתי הפכתי להיות כה חסרת סבלנות?
האם הקשר האחרון רוקן אותי ממעט הסבלנות והסובלנות שנשארה לי לאנשים ובפרט גברים?
האם נכנעתי לעידן שהכל מהיר, כאן ועכשיו?
דור האמ טי וי המחורבן שגדלנו והתאמנו את עצמינו אליו. שהכל חייב להיות מושלם, כי החיים הם לא פנטזיה, הם מציאות לא פשוטה ול קלה.
ואולי זוהי עוד מעטפת הגנה שאימצתי אחרי כל החומות שקרסו במהירות מקשר לקשר לקשר ובכך השאירו אותי בסוף, עירומה ולבד.
כל כך נהנית להתרגש שוב אפילו רק מהמחשבה שהינה, אולי סוף סוף מצאתי, כמו במראה, את הדמות היפה של עצמי. זאת שאני מאוהבת בה, זאת שאני מעריכה, זאת שאני מאמינה בה, זאת שטוטאלית, זאת שתצומי ברמות זאת שתלחם עד חורמה, זאת שתצחיק, זאת שלא תפחד, זאת עם מטען וסיפור חיים לא טריוויאלי ובכך הביא אותה למקומות מאוד חזקים וחלשים.
ואותו סדק קטן בהשתקפות, מבריח אותי במהירות.
מהפחד שהכל יתרסק והרסיסים יפצעו עד מאוד. כבר לא נשאר בי דם לדמם סתם.
האם זוהי פחדנות?
או שמה למעשה זהו אומץ
ממעלה ראשונה.
