אתמול היתה הפעם הראשונה שלנו. זה היה השיעור הראשון שלי או אולי בעצם שלושה שיעורים ראשונים… והבוקר עוד אחד
אחרי השיעור של הבוקר, שהתחיל בהשכמה מאוד מוקדמת, הוא נתן לי לחזור לישון. שעה או שעתיים אחרי שהוא השאיר אותי בחדר, מצאתי את עצמי על הרצפה.
אני מדמיינת את זה מנקודת המבט שלו:
הוא בטח ישב בסלון עם לפטופ וטלויזיה, קצת עובד קצת מתחמק מלעבוד. הוא כבר אכל ארוחת בוקר, ובדיוק קם לשים את הצלחת בכיור כשהוא שמע את ה"בום".
הבית שלו ריק ושקט, ברור לו שאני הדבר היחידי שיכול להיות הגורם לרעש. הוא הולך אל חדר השינה ומוצא אותי על הרצפה ליד המיטה, צוחקת.
"מה קרה?" הוא שואל
אני בדיוק הבנתי בעצמי מה קרה, וזה נורא הצחיק אותי.
אני מספרת לו במילים קצרות "זה ממש מטומטם. חלמתי שאני…" ואת החלק הבא אני אומרת בפליאה: "מתגלגלת על הדשא". צוחקת עוד קצת ומוסיפה "לא התגלגלתי או חלמתי על זה מאז גיל.. מה? שמונה?"
ושוב צוחקת מעצמי. החלומות שלי תמיד מצחיקים אותי אבל זה כבר באמת רגע קומי קלאסי. חלום במקום לא מתאים, ועוד להמחיש אותו מתוך שינה. בא לי למחוא כפיים לתת-מודע שלי.
אבל זה לא רק הרגע הקומי הלא-אמין שמצחיק אותי. אני מצחקקת. כי אני משחררת מתח.
ניסיתים פעם לצלם סרטון קצת רציני של עצמכם? נגיד משהו בסגנון של הסבר על פרויקט הגמר בלימודים, או סרטון הסברה למשהו שיישלח ללקוח. נכון ש-5 הטייקים הראשונים בוזבזו בצחקוק לא נשלט? אז ככה אני מרגישה.
אני מרגישה נבוכה וזה בא מהמתח שביני לבין עצמי; אני שאני רגילה אליה כל החיים, ואני שהייתי אתמול איתו. והבוקר.
זאת לא דמות, שתיהן אני, אבל את זאת שהוא רואה אני אף פעם לא באמת הראיתי. בקושי חייתי אותה בעצמי ועכשיו היא כאן לפני שנינו.
אז נוצר מתח בין שתי הזהויות שלי, כי הן עדיין מרגישות שתיים שונות, כי עוד לא הבנתי איך לחבר אותן לאחת. ובינתיים אני מתמודדת עם זה בצחקוקים לא נשלטים.
אני מסתכלת עליו, הוא עומד מעליי ומחייך. אני נרגעת מהצחוק ומחייכת גם.
"מה?" הוא שואל אותי
"שברת דיסטנס" אני עונה בחיוך
"את חושבת ששברתי דיסטנס?" אופס. זאת היתה קריאת תיגר?
"סליחה. לא התכוונתי להתחצף"
"זה בסדר, את תחזרי למקומך. אני אקח אותך לשם.
מבט למטה" הוא אומר ואני מיד מנתקת קשר עין.
"תאספי את השיער"
אני אוספת את השיער גבוה, בשקט מבלי להזיז את העיניים מהרצפה.
"יפה. עכשיו תעלי למיטה ותעמדי על ארבע."
אני מטפסת חזרה אל המיטה שפלטה אותי בהפתעה לפני רגע ולומדת שמה שנפגע בנפילה זה הצד השמאלי של האגן שלי. אני מסיימת להתמקם, מכוונת את המבט אל הסדין באיזור הידיים שלי.
"כואב לך משהו?" הוא שואל
-"כן, בצד שמאל"
"תראי לי"
אני שולחת יד ונוגעת במקום שכואב, מנסה להעריך בעצמי מה הנזק.
הוא שם שם את היד שלו ואני מחזירה את ידי למיטה. הוא מעביר אצבעות ואז לוחץ בעדינות.
אני משחררת אנחה קטנה של כאב, אבל כזה שאין בו עונג, אנחה שונה ממה שהוא שמע כשהוא הכאיב לי אתמול, ואני מקווה שהוא מבחין בהבדל. הוא מנתק מיד את המג
"את צריכה לנוח ולחכות שזה יעבור?"
-"לא"
"רוצה כאב אחר שיסיח את דעתך?"
אני בולעת רוק בהתרגשות ועונה "כן"
עוברות שניות ארוכות של דממה וציפייה עד שהוא מעביר את כף ידו על ישבני. המתח שלי מתגבר, ההתרגשות מטפסת, המוח דרוך לכאב שעומד להגיע.
אבל המכה לא מגיעה. אני מקמרת את הגב ומבליטה את הישבן עוד טיפה וזה מוזר, בכלל לא זכור לי שהחלטתי לעשות את זה! שייצרתי את ההנחיה הזאת במוח.
עכשיו אני בטוחה, הוא ייתן סטירה כי הייתי חצופה. אבל הוא רק מכווץ מעט את האחיזה ואז מרפה.
"תסתובבי אליי, עמידת מוצא"
את התנוחה הזאת למדתי אתמול. אני מתיישבת על ברכיי קרוב לקצה המיטה, מולו. ידיים מונחות על הברכיים ופתוחות מעלה. מבט מושפל.
הוא נוגע לי בעורף, עוקב אחרי המתיחה בכיוון הגב
ואז מעביר את היד קדימה בנגיעה קלה של שתי אצבעות בלבד. כך הוא מצייר נתיב שמתחיל מהגרון שלי ויורד אל אמצע החזה, משם ממשיך לפטמה השמאלית שלי ונעצר. היא היתה זקורה עוד לפני שהוא נגע בה, אבל עכשיו היא נמתחת עוד יותר לכיוון המגע שלו. הוא עובר לגעת בפטמה השנייה ומקבל את אותה תגובה. הוא עוזב, ומוציא מהמגירה שבשידה לידינו שקית של גומיות קטנטנות. הוא לוקח אחת ומותח אותה עם אצבעותיו. הפטמות שלי עדיין שואפות למגע שלו, כמו מגנט ואני חושבת להגיד לו 'לא נראה לי שהן צריכות עזרה לעמוד…' אבל ממשיכה לשתוק.
הוא מלביש גומייה אחת מסביב לפטמה ואומר, כאילו בתשובה למחשבה שלי: "זה כדי שהן יישארו בדיוק ככה עד שנסיים". הוא מלביש את הגומייה השנייה ושתי הגבירות מרוצות… עכשיו הן מקבלות סוג של צומי בלי הפסקה.
הוא מחזיר את השקית למגירה ומוציא משם צעיף. הוא מושיט לי יד אחד ואני מגישה לו את שתי אמות ידיי. הוא קושר את שתיהן ביחד ומורה לי לשכב על הבטן.
אני שוכבת על הבטן וידיי מתוחות קדימה עד קצה המיטה.
"את תקבלי חמש סטירות על כל לחי, ועוד שתיים על השפתיים. תספרי בקול"
אני לא מספיקה לעכל את התוכנית והמכה הראשונה נוחתת. "אחת" אני אומרת ומיד נוחתת מכה נוספת על הלחי השנייה. "אחת" אני עונה שוב.
"שתיים. שתיים
שלוש. ארבע. שלוש. ארבע" הוא מנסה לבלבל אותי אבל מרחם עליי.
הפסקה קצרה ושקט. ציפייה. אני חווה שילוב מוזר של אינסטינקט לברוח עם רצון עז לקבל עוד.
אני שוב עושה את המוב הלא-רצוני שלי ומבליטה טיפה את הישבן. הפעם הוא עונה לי בדיוק כמו שציפיתי- המכה הכי חזקה נוחתת ואני לא מספיקה לספור וכבר נוחתת הבאה בצד השני.
אני נאנחת ומצליחה להגיד בקושי "חמש". נשיפה. "חמש". שאיפה.
הגוף שלי נשטף בזרמים חמים, מרגישה את המכות בוערות, את הפטמות זועקות.
"תסתובבי על הגב ותשכבי לאורך המיטה"
אני מקרבת את ידיי הקשורות אל בית החזה, ואת הברכיים אל מתחת לבטן, מתכנסת לרגע. זה נותן לי חוזק, תחושת מיקוד. אני מתמקמת בזהירות בצורה שהוא ביקש והיידים עוד קרובות לחזה כמו בתפילה.
"ידיים למעלה" הוא אומר ואני נפרדת מהמגן שייצרתי. הוא קושר את קצה הצעיף לראש המיטה.
"תפסקי את הרגליים. תשמרי עליהן מפוסקות לא משנה מה". אני מצייתת.
אני זוכרת מה עומד להגיע- שתי הצלפות, לאיזור הכי רגיש והמוח שלי צועק לי לסגור את הרגליים.
שני גנרלים מתווכחים בתוך החמ"ל: אחד אומר 'לסגור! מהר!' והשני השני אומר 'לא לזוז! לא לזוז!'
אני מאגרפת את הידיים וגם את כפות הרגליים בהכנה לכאב שיגיע. והוא מגיע, חד ומדוייק.
אני נאנחת, הצוואר נמתח לאחור והגב מתקמר, החזה כאילו מנסה לברוח ואיפשהו עוד יש פינה במוח שמוקצית להרגשה שבפטמות. נשימות מהירות ואנחות קצרות ולא שכחתי, יש לי שורה אבל אני לא מסוגלת להגות אותה.
הוא לא מאיץ בי.
אני עושה מאמץ, בולעת רוק ואומרת בלחש "אחת"
עוד שנייה אחת עוברת והמכה הבאה נוחתת. אני משתגעת, נאנחת בקול ומתקשה לנשום. אני לא מצליחה לדבר עדיין, אבל מצליחה למצוא את עיניו. מתישהו בכל הזמן שלא ראיתי אותו הוא הספיק להתפשט. הוא עומד קפוא, לא מזיז אף שריר בפניו. הסבלנות שלו מרשימה ונותנת לי השראה וכוח
-"שתיים" אני אומרת במבט ישיר וחיוך קטן מתגנב לסוף המילה.
"יפה מאוד." הוא אומר, "שמרת על הרגליים פתוחות. תמשיכי לשמור"
בתנועה אחת חדה הוא בתוכי והנשימה שלי נעצרת.
הוא ממלא אותי בכזאת התאמה ואני מרגישה… גאווה. הגשמה. סיפוק.
הוא נכנס ויצא וזז בתוכי ואני מרוכזת בהנאה שלו, מאושרת לחשוב שהוא נהנה.
אני רוצה לגעת בו אבל הידיים שלי עוד קשורות. פתאום אני מרגישה את האצבעות שלו מעסות בנחישות את הדגדגן שלי.
הוא ממשיך להיכנס ולצאת תוך כדי העיסוי ואחרי כמה דקות של עונג הוא שואל "רוצה לגמור בשבילי?" ואני יורה במהירות שכן.
"תגמרי" הוא אומר ואני מצייתת. הוא מצטרף אליי לאקורד הסיום.
אח''כ הוא חצי מתרסק עליי, אבל שומר שלא להניח עליי את כל המשקל.
ביד עצלה הוא משחרר את הידיים שלי מראש המיטה, אבל משאיר את שתיהן קשורות. הוא עייף ואני מתגאה גם בזה.
אני מחבקת אותו בידיים קשורות ושנינו מסדירים נשימה לאט.