סיפורים ומחשבות

"אני יודע שיש לך הרבה על מה לבקש סליחה. ממני. את רוצה את הסליחה שלי?"

-"כן אדוני"

היא בעמידת מוצא, עירומה, הוא עומד מולה לבוש, הם מסתכלים בעיניים.

"על מה את רוצה לבקש סליחה?"

-"לא יודעת...."

"לא יודעת??" הוא אומר בכעס

היא שותקת בפחד

"אני אעזור לך להיזכר"

הוא קושר אותה בעמידה לארבע פינות, מתוחה היטב. מחבר מצבטים לפטמות עם חוט מקשר קצר-קצר, וכורך חגורה סביב צווארה פעמיים, צמוד. היא מייבבת בשקט.

הוא מחזיק פלוגר ושוט ואומר "תבחרי"

היא אומרת פלוגר אז הוא בוחר בשוט.

"עכשיו את תבקשי סליחה, על כמה שיותר דברים. על כל סליחה תקבלי הצלפה. אם לא תצליחי למצוא עשרה דברים - תקבלי עוד שלוש הצלפות על כל סליחה אחת שכן מצאת."

היא לוקחת רגע לעשות את החשבון: אז אם אין לי הרבה על מה לבקש סליחה עדיף שאעצור באחת או שתיים... אבל אם כבר הגעתי לשלוש אז עדיף להמשיך לעשר.

"ואני אתאכזב מאוד אם לא תמצאי אפילו שלוש" הוא מוסיף.

דמיט.

"ברור?"

-"כן אדוני" היא לחוצה, היא לא מוכנה לאכזב אותו, אבל עשרה דברים?? איך היא תמצא עשרה??

"קדימה, על מה את מבקשת סליחה?"

-"על שכשרק הכרנו דיברתי עם עוד אנשים במקביל"

"תבקשי יפה"

היא בולעת רוק ולוקחת נשימה

-"סליחה אדוני, שדיברתי עם אחרים כשהייתי צריכה לדבר רק איתך"

הוא מנחית הצלפה ראשונה על בטנה.

"תמשיכי"

-"כשהתחלנו לדבר פחדתי שתברח אם תדע כמה שאני מתחילה אז הצגתי את עצמי כמנוסה... אני מתנצלת אדוני"

הצלפה הבאה על הירך

"יפה. עכשיו בואי נראה אם את ממשיכה לשחק או שאת מוותרת"

או! זה מזכיר לה! ואולי הוא בעצם זרק לה פה חבל?

-"אני מצטערת שויתרתי! כשאמרת לי בפעם הראשונה שאפשר להמשיך או לעצור, ובהחלטה פזיזה בחרתי לעצור סתם כי זה נשמע לי.. פחות מפחיד. סליחה אדוני"

"טוב מאוד" הוא אומר בחיוך ומצליף בגב.

נקודת האל- חזור הגיעה. מכאן זה כבר לא משתלם לעצור. ובכל מקרה היא מכורה להרגשה של לספק אותו. אם הוא רוצה עשר היא רוצה לתת לו עשר.

היא חושבת חזק. זה לא יהיה פשוט. והיא לא יכולה להמשיך לזרוק כל מחשבה שעולה לה לראש בלי לתכנן בצורה טקטית. ככה היא גם לא תגיע לעשר. הסליחה העשירית יכולה להיות "סליחה שלא מצאתי עשר". אבל הטריק הזה יכול לעבוד רק פעם אחת.

והיא יודעת שהוא לא יקבל דברים כמו "סליחה שרף הכאב שלי לא גבוה יותר" -זה לא נחשב.

זה לוקח הרבה זמן, המחשבה וגם התנוחה מתישות אותה, לוקח לה לפחות שתי דקות כל פעם לחשוב על הדבר הבא. ואז המכה, שהולכת ומתגברת בחוזקה. בזמן שהיא חושבת הוא חג סביבה בכיוון קבוע, מה שמזכיר לה שעון ומוסיף לה לחץ.

 

לבסוף, וזה מרגיש לה שעברה שעה, היא מגיעה לעשר ושולפת את הטריק "סליחה שאני לא מצליחה לחשוב על עוד אחד"

הוא צוחק למרות שהוא צפה את הצעד הזה מראש. קצת בא לו לחבק אותה אז מהר הוא מוחק את החיוך ונותן לה את ההצלפה האחרונה והכי חמורה על הגב.

היא את שלה סיימה, זה לא משנה איך הוא ימשיך, היא השלימה את המשימה. אז עכשיו יש לה נפילת מתח והיא מתחילה לבכות. מנסה להילחם בזה אבל הכל כואב וכאילו המוח חושב שבכי ממש יפתור את העניין.

הקול שלו מגיע מרחוק אבל הוא עומד מולה: "יפה מאוד קטנה. לא איכזבת אותי. ואני סולח לך על הכל, כולל על הטריק בסוף" הוא אומר עם יד על הלחי שלה.

עכשיו היא מתחילה להרגיש טוב, היא עשתה טוב, הוא מרוצה.

הוא מתיר את הקשירות מרגליה ואז מידיה, והיא לא מצליחה להמשיך לעמוד. היא נופלת לתוכו והוא תופס אותה בחיבוק, מתעכב פה רק לרגע ואז מרים אותה והולך איתה למיטה.

הוא עוד לא סיים איתה, אבל לפחות הוא ייתן לה תנוחה שבה השרירים שלה ינוחו.

 

"תשכבי על הבטן"

 

 

 

הפעם זה לא סיפור, לא כתבתי לזה טיוטה, לא חידדתי... היום זה כמו open mic ואני משדרת ישירות את המחשבות שלי.

(הזדמנות טובה להזכיר שכל הסיפורים בבלוג מומצאים?)

 

אחרי שאני פה כבר כמעט 3 חודשים, מגיעה צומת שיש לי הרגשה שכבר הגיעו אליה המון לפני: התהייה אם אני באמת שייכת לפה.
פתאום זה לא כל כך ברור לי כמו שהיה לי בהתחלה, כשרק פתחתי את הפרופיל.

לא, לא הגעתי לכאן רק כי קראתי את 50 גוונים (ואם כבר קראתם/דיברתם איתי אתם יודעים טוב מאוד כמה אני לא מעריכה את הספר הזה).
תמיד היו לי פנטזיות שליטה, מ-day one של מחשבות מיניות. אמיתי.
אז כן, אני די בטוחה שאני שייכת למילה בדס"מ. אבל אולי לא ברמה כזאת שמצדיקה את החיפוש שלי כאן באתר?

 

אני משוטטת פה בבלוגים ונהנית ממש, אבל מוצאת את עצמי טובעת בים של פנטזיות של אחרים שמעט כל כך מהן מדבר אליי. ויש כאלה שמדברות אליי אבל אני בספק אם יהיה לי אומץ להגשים.

ואז ניגשים ציידים ופותחים איתי שיחות. כיף נורא כל האינטראקציות, והצומי, איזה עונג! עד שאני מגלה שהם מחפשים סטיות שאין לי. הם מחפשים חוויות בזמן שאני מחפשת אנשים.

אוקיי זה נשמע ממש מתנשא עכשיו נכון?

ברור שגם אני מחפשת חוויות! אבל אני לא אצליח להגיע לאף חוויה עם בן אדם זר. זה פשוט לא אני. 
לאט לאט מתבהר לי שמה שאני מחפשת זה ידידות אמיתית עם משחקי שליטה (בעיקר בחדרי חדרים אבל לא שוללת בחוץ...).

ואני מרגישה כאילו שזה ממש בסיסי ביחס למה שהולך פה. שאנשים פה הרבה יותר "מתקדמים".
התחושה הכללית בכלוב היא של אנשים מנוסים, פתוחים, סופר-בשלים במיניות שלהם, שיש להם כבר "הרגלי עבודה": מדברים קצת, מסננים קצת, מתקדמים מהר, נפגשים, מגשימים....

כיף להם 😄 הלוואי עליי. אבל אני עוד לא שם. אני בשלב הזה של להיכנס לאט לאט לאט למים קפואים. ולא אני לא מוכנה לעשות את זה בבום. פשוט לא.

אני יסודית כמו תמיד וסבלנית וגם.. הססנית.
ובמקביל אני רוצה בטירוף כבר לנסות. רק לטעום ולבדוק. לראות אם זה עושה לי לברוח או להישאר.

הבאסה מכה בי כשאני חושבת: למה להם להשקיע בי? איזו מין השקעה אני? אין שום בטוחות.
ההבטחה שלי היא שאני רוצה לנסות ויש סיכוי שאני לא ארצה להמשיך בכלל. יש סיכוי שלא אצליח לספוג דברים יותר מתקדמים ממה שרואים באותם סרטים עלובים (אהמ 50 גוונים).

טוב סליחה, לא התכוונתי להיות דיכאונית בבלוג. it's not my style. אבל כן התפתתי לזרוק קצת מהראש שלי לחלל הוירטואלי בתקווה שמישהו יקרא ויתחבר.

ערב טוב חברים.

 

השעה 1:30, הוא שוכב במיטתו על צד ימין והיא שוכבת לפניו בגב חשוף ושמיכה דקה מכסה אותה עד המותן. הוא מקשיב לשנתה, מחפש רמזים עד כמה היא עמוקה.
הוא מתלבט בינו לבין עצמו 'אולי לא? אולי אני אתן לה להמשיך לישון?'
קול אחר בראש אומר לו 'אבל בא לי'. סה"כ טיעון משכנע.

 

"מאמי" הוא מתחיל בעדינות, שולח יד מלטפת לכתפה.
היא רוטנת בהברה אחת: "ממ!"
מעולה, זה אומר שהיא מספיק ערנית.
"קטנה" הוא אומר בקול נמוך יותר, רגוע, ושולח את היד אל הפטמה שלה. ממקם את האצבעות אבל לא לוחץ, מחכה.
היא משתמשת באותה הברה, הפעם בטון מתחנן. "ממ.." שאומר 'לא, פליז בוא נמשיך לישון'
הוא לוחץ.
התגובה אצלה מיידית: המוח מתעורר ומתחדד, נביעה ראשונה של זרמים חמים מתחילה באיזור הבטן.
הוא משחרר את הפטמה והיא מגלה שגם עצרה את הנשימה בזמן הזה. הוא מנתק כל מגע והיא לא זזה, מחכה.
"קומי לסלון"
לא צריך יותר מזה, היא כבר יודעת בדיוק מה לעשות. היא מתיישבת עם הגב אליו, רוצה מאוד להסתכל עליו אבל מתאפקת, לוקחת נשימה אחת והולכת לסלון.
היא מורידה את התחתונים ומתמקמת על הספה על ארבע כמו שהוא לימד אותה: הידיים נחות על הידית, התחת לכיוון החלון הגדול.
עכשיו לחכות.
זה יכול לקחת דקה או עשר, והוא אפילו מרשה לה לנמנם בינתיים, אבל אין סיכוי שהיא תירדם עכשיו. הציפייה משתלטת לה על כל המחשבות והיא מדמיינת: איך הוא יגיע, איך הוא ימתח אותה ואיך בסוף הוא יגע בה. כל מה שהיא רוצה ברגע הזה זה להגיע לרגע הבא, אבל מחר כל מה שהיא תרצה זה שוב להיות ברגע הזה.

 

הוא מגיע בצעדים של בעלבית, הולך מפה לשם, לחדר אחר וחוזר שוב, קולות של מגירות וארונות נפתחים ונטרקים.
היא לא רואה אותו ומדמיינת שהוא סתם עומד וטורק דברים כדי לבנות לה את המתח, מה שגורם לה לצחוק לעצמה.
הוא קולט את הצחוק ומחייך. כמה הוא אוהב שהיא קטנה וממושמעת אבל לא מפחדת לחשוף את התגובות האמיתיות שלה. שהיא היא.

הוא מגיע אליה אל הספה והיא מתרגשת כמו כלבלב שנשאר בבית לבד יום שלם והנה אדונו חזר. אולי בעצם לא 'כמו'.
"מה את רוצה קטנה?" הוא שואל ברכות
"לישון" היא מתגרה
הוא מלטף את ישבנה לאט והיא נדרכת. מלטף לאט כל לחי, פעם עם כל היד ופעם רק בקצות האצבעות. הוא מרפרף עם קצות האצבעות במעלה גבה עד לעורף הנפול, נשימותיה מאיצות. חוזר בליטוף לכיוון התחת, נוגע בו לשנייה ואז מנתק מגע.
"רוצה לחזור לישון?"
הוא תפס את הבלוף שלה. מה היא תעשה עכשיו? היא הרי לא מסוגלת לשקר לו.
"לא" היא עונה בקצרה והוא שוב מחייך אבל היא עדיין לא רואה.

סטירה ראשונה ללחי הימנית. ראשונה לשמאלית. היא מתנשמת.
עוד אחת לכל אחת, ועוד אחת לימנית. עוצר.
הוא יודע שחוסר סימטריה מוציא אותה מדעתה, קצת המתנה תיצור אצלה מתח, חוסר שלווה, דריכות. יותר מזה ייצור עצבנות, תסכול, סגירה. הוא רוצה את הגבול ואם אפשר טיפה מעבר.
הוא מניח את היד בעדינות על הלחי השמאלית והיא עוצרת את הנשימה.

היא מתחילה להרגיש לא בנוח, מאבדת קצת ריכוז. היא לא רוצה ליפול אז היא מנסה למקד את עצמה במחשבות על איך להיות ילדה טובה, איך לגרום לו להיות גאה.
בתוך כל זה היא עדיין לא חוזרת לנשום והוא מבין מה היא צריכה.
"את מחכה קטנה?" הקול שלו מחמם אותה, עוטף אותה כמו חלוק נעים, עוזר לה להתרכז במה שחשוב: בו.
היא נושמת ועונה "כן".
"את יפה כשאת מחכה" היא מחייכת ומתנקה מכל שארית של תחושה רעה שאולי היתה בה לרגע.
סטירה ללחי השמאלית מחזירה את המונה לזוגי והיא נאנחת.
הוא בודק את הרטיבות שלה באצבעותיו. היא זזה קצת להתחכך באצבעות שלו
"לא לזוז" היא מיד קופאת. עכשיו יש לה שילוב מושלם של גירוי והנחיה. משהו להרגיש ומשהו למקד בו את המחשבה. לא זזה. לא זזה. נאנחת, זה הוא לא אמר שאסור.

 

הוא מחדיר אצבע אחת, אחר כך שתיים ואחרי רגע עוזב אותה לגמרי.
היא לא זזה, לא זזה, לא זזה.
הוא מחדיר לתוכה צעצוע לא גדול, בתנועה איטית וזהירה, כמה תנועות פנימה החוצה ומשאיר אותו בפנים.
היא נאנחת ויכול להיות שבלי להתכוון קצת זזה והוא עונה לה בעוד סטירה לכל לחי.

הוא עובר לעמוד מולה, עירום ומתוח. היא נושמת את הריחות שלו.
בעזרת אצבעותיו הוא פותח את שפתייה וממקם את האיבר שלו הכי קרוב אליהן בלי לגעת ואומר "חכי".
הנשימה שלה חמה ונעימה והוא בודק את עצמו כמה הוא יכול לחכות ככה. כשהוא מגיע לגבול שלו הוא לוחץ על כפתור.
פתאום היא מרגישה את הצעצוע רוטט ושוב זזה בלי להתכוון, כמה סנטימטרים קדימה. זה אולי הפתיע אותה אבל היא הגיבה באינסטינקט ועכשיו כשהוא בפנים היא מכניסה אותו עוד עד שנדמה לה שאי אפשר עוד. שם היא עוצרת ונשארת. "יפה מאוד" הוא אומר לה ונכנס לאט עוד קצת. היא משקיעה הרבה מאמץ כדי לא לזוז אחורה הפעם. הוא יוצא, לא עד הסוף, ומגביר את הרטט בצעצוע. היא משמיעה אנחה עמומה והוא מתענג על הרטט הקל מהשפתיים שלה. הוא ממשיך להיכנס ולצאת ולחנוק רק עד הגבול, אולי טיפה יותר.

אחר כך הוא יוצא ובלי הרבה טקסיות מוציא גם את הצעצוע. הוא לא מדבר עכשיו, אלא מנחה דרך ידיו: לוקח את ידה ומסובב אותה כך שתשכב על הגב. הוא מתמקם מעליה על הספה ומצמיד אותה בעזרת יד מתחת לגבה התחתון. הוא רוצה אותה הכי קרוב שאפשר והיא רוצה אותו דבר. הוא נכנס אליה עמוק ועוצר שם לרגע, נצמד עם חזהו אל חזה וכך מתחיל לזוז בתוכה בכמעט אפס מרחק.

 

 

 

 

לפעמים אלמנט אחד קטן גורם להבדל גדול בהרגשה.

 

היום הוא נאלץ להשאיר את הרכב שלו במוסך וביקש שאבוא לאסוף אותו. אח"כ ניסע אליו ונבלה ערב כמו שאנחנו רגילים. רק שהפעם אני אקח אותו. לבית שלו.

ולי בכלל אין אוטו...

התארגנתי על הcar2go שיש בקצה הרחוב שלי בזמן שהוא שלח לי את הכתובת.

נסעתי אליו בתחושה של שליחות, שאני נוסעת למשימת הצלה וחילוץ מהסיטואציה המגעילה שנקראת מוסך באוגוסט.

בדיעבד אני רואה את הסקאלה שבקצה אחד שלה הוא השולט ובקצה השני שלה אני השולטת. בשלב הזה המחט על הסקאלה היתה רחוקה בתוך הצד שלו, כרגיל. הוא מבקש שאבוא, אני באה. אבל ככל שהתקדמתי לעברו הרגשתי את המחט זזה קצת לכיווני. הוא תלוי בי, הוא מחכה לי שם....

כשהגעתי לסלאמז של בני ברק המחט עשתה קפיצה גדולה לכיווני. הוא עמד שם בתוך האבק, ברחוב שאין בו בכלל מדרכה, צבעים אפורים וחומים שולטים ברקע ותחושת עולב כללית. הרגשתי איך הסיטואציה מקטינה אותו, נותנת לו לטעום חוסר אונים. וכל כוח שהוא איבד עבר אליי. הוא נכנס לרכב למושב לידי והמחט הגיעה לאמצע הדרך.

 

כשלפעמים קורה שאני עם הרכב של ההורים למשל, ונוסעת לאסוף את אחד האחים שלי ולהמשיך לנסיעה למשפחה, אני תמיד עוברת למושב שליד הנהג ונותנת להם לנהוג בלי שהם מבקשים בכלל. אני יודעת שהם יעדיפו ככה, ואני בכלל לא אוהבת לנהוג אז זה מסתדר יופי. בתכלס, גם אם הייתי אוהבת לנהוג כנראה שהייתי מפנה להם את המקום כדי שיהיה להם טוב.

 

אבל הוא לא ביקש ואני לא הצעתי, ופשוט נשארתי לנהוג.
ברגע שאני לוחצת על הגז ואנחנו עושים את המטרים הראשונים בפורמט החדש המחט על הסקאלה עוברת לצד שלי.
אנחנו מדברים רגיל, ואני מחליפה תחנה ברדיו. מתארת לעצמי איך הוא מתעצבן שזאת לא המוזיקה שלו, שזה הרדיו המעאפן של ישראל. הוא לא אומר מילה ולא מחליף תחנות בעצמו. זאת פעולה כ"כ סתמית אבל היא מרגישה לי חדשה ומרגשת מאוד, והנה המחט על הסקאלה מתקדמת עוד קצת לכיווני.

אני מכירה טוב את הדרך אליו הביתה, עשיתי אותה הרבה פעמים אבל תמיד ישבתי איפה שהוא עכשיו. לפעמים נבצר ממני להסתכל על הדרך כי הוא העסיק אותי בצורה אחרת... אז אפשר אפילו להגיד שאני מכירה את הדרך בעיניים עצומות.
אני בוחרת לנסוע בדרך אחרת משלו. לא ארוכה בהרבה, אבל עם יותר רמזורים, פשוט כדי לראות מה הוא יעשה.

הוא לא אומר כלום ואני מבינה שזה לא במקרה. הוא מבין בדיוק מה אני עושה והוא נותן לי להתנסות, לתרגל שליטה.

אני מתפתה לשים יד על הרגל שלו, זה מצחיק אותי כשאני חושבת על זה, אבל ממש לא מדליק אותי אז אני מוותרת.

אנחנו מגיעים לרחוב שלו ואני מוצאת חניה. אני מסתכלת במראות בדרך היחודית שלו, מגלה שהמניירות שלו כבר חלק ממני. המבט שלו ממוקד עליי ואני מקווה שהוא נהנה לראות שמרוב שאני מעריצה אותו אני מחקה אותו.

 

אנחנו מגיעים אליו הביתה ובמקום לפתוח את הדלת הוא מושיט לי את המפתח. אצל מי המחט עכשיו?
אני פותחת את הדלת ואנחנו נכנסים, אני נעצרת בכניסה כמו תמיד. כאן אני בדרך כלל מקבלת הוראה. אין לו כלל קבוע, הוא אוהב לגוון, לפעמים זה 'תתפשטי ותרדי על ארבע', לפעמים זה 'תלכי ישר למיטה ותחכי שם עם השמלה בלי תחתונים ברגליים מפוסקות', לפעמים זה רק 'חכי פה בעיניים עצומות'. פעם אחת זה היה 'אני צריך מקלחת, את יכולה בינתיים לשחק בפלייסטיישן אם בא לך'.

הוא נעצר איתי בכניסה ושנינו עומדים בלי לזוז, מביטים בעיניים.
אני מדמיינת אותו שובר את השתיקה ומרים אותי בתנועה חדה, מבהיר בצורה פיזית שהוא 'יכול עליי'.
אני מדמיינת אותו לא זז ושואל בפשטות 'למה את מחכה?'
אבל הוא לא עושה כלום. הוא מחכה. הוא מחכה והמחט בצד שלי. אני מרגישה שיכורה מכוח.

אני לא מספיקה לחשוב ולתכנן מה לעשות עם הכוח החדש שלי, מחשבה אחת בהירה תופסת אותי: השפתיים שלו. רוצה אותן, עכשיו.
בלי שום שיקול נוסף אני לוקחת את מה שרציתי. אני מתקרבת אליו ומנשקת אותו לאט. הוא משתף פעולה, הוא לא מנסה להיות בובה חסרת תנועה, פשוט נותן לי להוביל.
נשיקה חושנית כמו שאני אוהבת, הופכים לאחד. אני מושכת לו את השפה התחתונה והוא מחזיר לי בנשיכה קטנה. הוא לא הלך לשום מקום, הוא עדיין כאן.

עוד רגע אחד ואני מנתקת את המגע. אני אומרת "בוא לחדר" ואנחנו הולכים לשם ביחד.
"תתפשט ותשכב על המיטה" הוא מבצע. אני לא מבינה איך הגענו לכאן. כמו עליסה בארץ הפלאות - הכל פתאום נראה מוזר.
אני מנסה להיכנס לדמות שלו, לתכנן מה לעשות איתו. נזכרת בכל מיני הוראות שהוא נתן לי ומדמיינת אותו מבצע. שום דבר מזה לא נראה לי נכון. הוא יהנה מזה? ואני?

אני לוקחת זווית אחרת. אולי במקום להפוך את זה בסימטריה אני אשנה רק משהו אחד. כן... זה מתחיל להישמע לי טוב.

"שים את הידיים מתחת לראש. אסור לך לגעת בי"
הוא שם את היידים מאחורי הראש כאילו הוא שוכב על החוף. הוא נינוח. הבטן החשופה שלו היא סימן מהדהד שהוא בטוח, שהוא סומך עליי.
אני מודעת לכוח שלי אבל לא בפאוור-טריפ. אני מודעת גם לאחריות, הרי אתמול וגם מחר אני אהיה בדיוק איפה שהוא.

בחצי שעה הבאה אני מפנקת אותו. ליטופים, נעים עם הציפורניים, נשיקות בכל הגוף, מסאז' וכן.. גם הפי אנד.
אני מראה לו שאני יכולה למצוץ לו מדהים בלי שיחזיק אותי ובלי שיזוז בעצמו. חשוב לי להוכיח את זה. חשוב לי שיהנה לא פחות מכל פעם אחרת.
פתאום אני קולטת ועוצרת רגע להגיד לו "אל תשאל אותי אם אתה יכול" וממשיכה.
הוא גומר, אני בולעת ועוברת לשכב צמודה אליו. מנשקת לו את החזה ואומרת "תודה".

 

"מספיק לך?" הוא שואל.

אני מרגישה שכן אבל מהססת לוותר על הכוח החדש שלי. כמה קשה זה למסור אותו במודע.
אני מחבקת אותו, גם עם הרגל, וכשהוא עטוף ככה אני אומרת לו "כן"

"תראי לי" הוא אומר

אני מתפשטת ועוברת לתנוחת המוצא שהוא לימד אותי. עם קשר עין. אני עוד כאן והוא עוד כאן, אני רוצה שיראה במבט שלי שאני עדיין שלו ולא הפסקתי לרגע.

"יפה מאוד" הוא אומר. "תחזרי לשכב כמו קודם"

אני חוזרת לשכב צמוד אליו, הוא עדיין לא זז.
"עם היד והרגל כמו קודם" הוא אומר ואני מבצעת בשמחה.

הוא שואל אם אני רוצה לדבר על מה שהיה ואני עונה שכן.
הוא שואל למה לא התחלתי את השיחה לפני שהתחלפנו חזרה.

"לא יכולתי יותר, התגעגעתי לשליטה שלך"

המחט בצד שלו ואני בבית. תחושה של שלווה.

 

הוא מנשק אותי ברכות, נשיקה ארוכה ועובר לשכב על הצד לידי. הוא משחרר את ידיי מהצעיף ואני מיד מזיזה את המפרקים (בשביל מה? לא חשבתי שהם יפסיקו לעבוד… זה פשוט שברגע שההגבלה מוסרת האינסטינקט הוא 'להתלהב' מזה)

אנחנו שוכבים על הצד, פנים אל פנים. יד ימין שלי מחבקת את המותן שלו, יד שמאל שלו מחבקת אותי מלמעלה. הוא מכיל אותי ואני קטנה בתוכו. זה נעים אבל עכשיו צריך קצת שינוי.

אני מוסיפה לחיבוק גם רגל - רגל ימין שלי עוטפת אותו. אנחנו שוכבים ככה כמה רגעים ואז אני מהדקת את האחיזה. הוא עושה את עצמו מתנגד בקטנה, כמו שרואים בסרטי טבע שהאריה מעמיד פנים שכואב לו כשהגורים שלו נושכים אותו. הוא מפסיק לזוז, כנוע. אני מתגלגלת עליו כך שעכשיו הוא על הגב ואני עוטפת אותו בשתי ידיים ושתי רגליים. הוא שוכב מתחתיי ולא זז, רק עוטף אותי בשתיי ידיו בחיבוק סטטי שכזה. זה לא שפתאום אני השולטת והוא הנשלט. הוא עדיין יכול להפוך אותי בשניה ולקחת ממני כל אפשרות לתזוזה… אבל הוא נותן לי להוביל, ואני מרגישה את כל הכוח שלו מתחתיי, מתועל אליי.

אני מניחה את ראשי בין כתפו לראשו, השפתיים מרפרפות על הגרון שלו.

אנחנו מדברים על מה שהיה, הוא מחמיא לי על הלמידה, על הנתינה. אני מודה לו בכנות על כל מה שהיה. אני נהנית מהרטט שהקול שלו מייצר בגרון, ויברציה שעוברת בעדינות אל שפתיי.

הוא שואל איך הרגשתי, מה חשבתי, מה אני לוקחת איתי מהחוויה ומה אני רוצה שיהיה בפעם הבאה.

 

מממ… עד הפעם הבאה

אתמול היתה הפעם הראשונה שלנו. זה היה השיעור הראשון שלי או אולי בעצם שלושה שיעורים ראשונים… והבוקר עוד אחד

אחרי השיעור של הבוקר, שהתחיל בהשכמה מאוד מוקדמת, הוא נתן לי לחזור לישון. שעה או שעתיים אחרי שהוא השאיר אותי בחדר, מצאתי את עצמי על הרצפה.

אני מדמיינת את זה מנקודת המבט שלו:

הוא בטח ישב בסלון עם לפטופ וטלויזיה, קצת עובד קצת מתחמק מלעבוד. הוא כבר אכל ארוחת בוקר, ובדיוק קם לשים את הצלחת בכיור כשהוא שמע את ה"בום".

הבית שלו ריק ושקט, ברור לו שאני הדבר היחידי שיכול להיות הגורם לרעש. הוא הולך אל חדר השינה ומוצא אותי על הרצפה ליד המיטה, צוחקת.

"מה קרה?" הוא שואל

אני בדיוק הבנתי בעצמי מה קרה, וזה נורא הצחיק אותי.

אני מספרת לו במילים קצרות "זה ממש מטומטם. חלמתי שאני…" ואת החלק הבא אני אומרת בפליאה: "מתגלגלת על הדשא". צוחקת עוד קצת ומוסיפה "לא התגלגלתי או חלמתי על זה מאז גיל.. מה? שמונה?"

ושוב צוחקת מעצמי. החלומות שלי תמיד מצחיקים אותי אבל זה כבר באמת רגע קומי קלאסי. חלום במקום לא מתאים, ועוד להמחיש אותו מתוך שינה. בא לי למחוא כפיים לתת-מודע שלי.

אבל זה לא רק הרגע הקומי הלא-אמין שמצחיק אותי. אני מצחקקת. כי אני משחררת מתח.

ניסיתים פעם לצלם סרטון קצת רציני של עצמכם? נגיד משהו בסגנון של הסבר על פרויקט הגמר בלימודים, או סרטון הסברה למשהו שיישלח ללקוח. נכון ש-5 הטייקים הראשונים בוזבזו בצחקוק לא נשלט? אז ככה אני מרגישה.

אני מרגישה נבוכה וזה בא מהמתח שביני לבין עצמי; אני שאני רגילה אליה כל החיים, ואני שהייתי אתמול איתו. והבוקר.
זאת לא דמות, שתיהן אני, אבל את זאת שהוא רואה אני אף פעם לא באמת הראיתי. בקושי חייתי אותה בעצמי ועכשיו היא כאן לפני שנינו.
אז נוצר מתח בין שתי הזהויות שלי, כי הן עדיין מרגישות שתיים שונות, כי עוד לא הבנתי איך לחבר אותן לאחת. ובינתיים אני מתמודדת עם זה בצחקוקים לא נשלטים.

 

אני מסתכלת עליו, הוא עומד מעליי ומחייך. אני נרגעת מהצחוק ומחייכת גם.

"מה?" הוא שואל אותי

"שברת דיסטנס" אני עונה בחיוך

"את חושבת ששברתי דיסטנס?" אופס. זאת היתה קריאת תיגר?

"סליחה. לא התכוונתי להתחצף"

"זה בסדר, את תחזרי למקומך. אני אקח אותך לשם.

מבט למטה" הוא אומר ואני מיד מנתקת קשר עין.

 

 

"תאספי את השיער"

אני אוספת את השיער גבוה, בשקט מבלי להזיז את העיניים מהרצפה.

"יפה. עכשיו תעלי למיטה ותעמדי על ארבע."

אני מטפסת חזרה אל המיטה שפלטה אותי בהפתעה לפני רגע ולומדת שמה שנפגע בנפילה זה הצד השמאלי של האגן שלי. אני מסיימת להתמקם, מכוונת את המבט אל הסדין באיזור הידיים שלי.

"כואב לך משהו?" הוא שואל

-"כן, בצד שמאל"

"תראי לי"

אני שולחת יד ונוגעת במקום שכואב, מנסה להעריך בעצמי מה הנזק.

הוא שם שם את היד שלו ואני מחזירה את ידי למיטה. הוא מעביר אצבעות ואז לוחץ בעדינות.

אני משחררת אנחה קטנה של כאב, אבל כזה שאין בו עונג, אנחה שונה ממה שהוא שמע כשהוא הכאיב לי אתמול, ואני מקווה שהוא מבחין בהבדל. הוא מנתק מיד את המג

"את צריכה לנוח ולחכות שזה יעבור?"

-"לא"

"רוצה כאב אחר שיסיח את דעתך?"

אני בולעת רוק בהתרגשות ועונה "כן"

עוברות שניות ארוכות של דממה וציפייה עד שהוא מעביר את כף ידו על ישבני. המתח שלי מתגבר, ההתרגשות מטפסת, המוח דרוך לכאב שעומד להגיע.

אבל המכה לא מגיעה. אני מקמרת את הגב ומבליטה את הישבן עוד טיפה וזה מוזר, בכלל לא זכור לי שהחלטתי לעשות את זה! שייצרתי את ההנחיה הזאת במוח.

עכשיו אני בטוחה, הוא ייתן סטירה כי הייתי חצופה. אבל הוא רק מכווץ מעט את האחיזה ואז מרפה.

"תסתובבי אליי, עמידת מוצא"

את התנוחה הזאת למדתי אתמול. אני מתיישבת על ברכיי קרוב לקצה המיטה, מולו. ידיים מונחות על הברכיים ופתוחות מעלה. מבט מושפל.

הוא נוגע לי בעורף, עוקב אחרי המתיחה בכיוון הגב

ואז מעביר את היד קדימה בנגיעה קלה של שתי אצבעות בלבד. כך הוא מצייר נתיב שמתחיל מהגרון שלי ויורד אל אמצע החזה, משם ממשיך לפטמה השמאלית שלי ונעצר. היא היתה זקורה עוד לפני שהוא נגע בה, אבל עכשיו היא נמתחת עוד יותר לכיוון המגע שלו. הוא עובר לגעת בפטמה השנייה ומקבל את אותה תגובה. הוא עוזב, ומוציא מהמגירה שבשידה לידינו שקית של גומיות קטנטנות. הוא לוקח אחת ומותח אותה עם אצבעותיו. הפטמות שלי עדיין שואפות למגע שלו, כמו מגנט ואני חושבת להגיד לו 'לא נראה לי שהן צריכות עזרה לעמוד…' אבל ממשיכה לשתוק.

הוא מלביש גומייה אחת מסביב לפטמה ואומר, כאילו בתשובה למחשבה שלי: "זה כדי שהן יישארו בדיוק ככה עד שנסיים". הוא מלביש את הגומייה השנייה ושתי הגבירות מרוצות… עכשיו הן מקבלות סוג של צומי בלי הפסקה.

הוא מחזיר את השקית למגירה ומוציא משם צעיף. הוא מושיט לי יד אחד ואני מגישה לו את שתי אמות ידיי. הוא קושר את שתיהן ביחד ומורה לי לשכב על הבטן.

אני שוכבת על הבטן וידיי מתוחות קדימה עד קצה המיטה.

"את תקבלי חמש סטירות על כל לחי, ועוד שתיים על השפתיים. תספרי בקול"

אני לא מספיקה לעכל את התוכנית והמכה הראשונה נוחתת. "אחת" אני אומרת ומיד נוחתת מכה נוספת על הלחי השנייה. "אחת" אני עונה שוב.

"שתיים. שתיים

שלוש. ארבע. שלוש. ארבע" הוא מנסה לבלבל אותי אבל מרחם עליי.

הפסקה קצרה ושקט. ציפייה. אני חווה שילוב מוזר של אינסטינקט לברוח עם רצון עז לקבל עוד.

אני שוב עושה את המוב הלא-רצוני שלי ומבליטה טיפה את הישבן. הפעם הוא עונה לי בדיוק כמו שציפיתי- המכה הכי חזקה נוחתת ואני לא מספיקה לספור וכבר נוחתת הבאה בצד השני.

אני נאנחת ומצליחה להגיד בקושי "חמש". נשיפה. "חמש". שאיפה.

הגוף שלי נשטף בזרמים חמים, מרגישה את המכות בוערות, את הפטמות זועקות.  

"תסתובבי על הגב ותשכבי לאורך המיטה"

אני מקרבת את ידיי הקשורות אל בית החזה, ואת הברכיים אל מתחת לבטן, מתכנסת לרגע. זה נותן לי חוזק, תחושת מיקוד. אני מתמקמת בזהירות בצורה שהוא ביקש והיידים עוד קרובות לחזה כמו בתפילה.

"ידיים למעלה" הוא אומר ואני נפרדת מהמגן שייצרתי. הוא קושר את קצה הצעיף לראש המיטה.

"תפסקי את הרגליים. תשמרי עליהן מפוסקות לא משנה מה". אני מצייתת.

אני זוכרת מה עומד להגיע- שתי הצלפות, לאיזור הכי רגיש והמוח שלי צועק לי לסגור את הרגליים.

שני גנרלים מתווכחים בתוך החמ"ל: אחד אומר 'לסגור! מהר!' והשני השני אומר 'לא לזוז! לא לזוז!'

אני מאגרפת את הידיים וגם את כפות הרגליים בהכנה לכאב שיגיע. והוא מגיע, חד ומדוייק.

אני נאנחת, הצוואר נמתח לאחור והגב מתקמר, החזה כאילו מנסה לברוח ואיפשהו עוד יש פינה במוח שמוקצית להרגשה שבפטמות. נשימות מהירות ואנחות קצרות ולא שכחתי, יש לי שורה אבל אני לא מסוגלת להגות אותה.

הוא לא מאיץ בי.

אני עושה מאמץ, בולעת רוק ואומרת בלחש "אחת"

עוד שנייה אחת עוברת והמכה הבאה נוחתת. אני משתגעת, נאנחת בקול ומתקשה לנשום. אני לא מצליחה לדבר עדיין, אבל מצליחה למצוא את עיניו. מתישהו בכל הזמן שלא ראיתי אותו הוא הספיק להתפשט. הוא עומד קפוא, לא מזיז אף שריר בפניו. הסבלנות שלו מרשימה ונותנת לי השראה וכוח

-"שתיים" אני אומרת במבט ישיר וחיוך קטן מתגנב לסוף המילה.

"יפה מאוד." הוא אומר, "שמרת על הרגליים פתוחות. תמשיכי לשמור"

בתנועה אחת חדה הוא בתוכי והנשימה שלי נעצרת.

הוא ממלא אותי בכזאת התאמה ואני מרגישה… גאווה. הגשמה. סיפוק.

הוא נכנס ויצא וזז בתוכי ואני מרוכזת בהנאה שלו, מאושרת לחשוב שהוא נהנה.

אני רוצה לגעת בו אבל הידיים שלי עוד קשורות. פתאום אני מרגישה את האצבעות שלו מעסות בנחישות את הדגדגן שלי.

הוא ממשיך להיכנס ולצאת תוך כדי העיסוי ואחרי כמה דקות של עונג הוא שואל "רוצה לגמור בשבילי?" ואני יורה במהירות שכן.

"תגמרי" הוא אומר ואני מצייתת. הוא מצטרף אליי לאקורד הסיום.

אח''כ הוא חצי מתרסק עליי, אבל שומר שלא להניח עליי את כל המשקל.

ביד עצלה הוא משחרר את הידיים שלי מראש המיטה, אבל משאיר את שתיהן קשורות. הוא עייף ואני מתגאה גם בזה.

אני מחבקת אותו בידיים קשורות ושנינו מסדירים נשימה לאט.

 

 

 

 

 

 

קראתי:

Club Shadowlands הראשון

היה ממש נחמד. אם כי קלישאתי בטירוף (היא כזאת קלאמזי, היא לא מבינה שהיא יפה וכל הבולשיט הזה).

אבל יש שם הרבה תחושת ביטחון, והתנסות בדברים שהם די פורצי גבולות בשבילה. קריאה טובה.

 

Wicked Play - Bonds of trust/need and so on

קראתי את ה-4 הראשונים בסדרה והיו מעולים!

גם פה יש הרבה מקלישאת האישה שלא מבינה כמה שהיא מיוחדת עד שמישהו מראה לה את זה...

כאילו ראבק, למה אי אפשר פעם אחת שזאת תהיה מישהי בטוחה בעצמה ועדיין רוצה להיות קטנה ולהתמסר?

בכל מקרה, השלושה הראשונים מדורגים אצלי בסדר עולה (3 טוב יותר מ-2 שטוב יותר מ-1). הרביעי נחמד, בחמישי יש שולטת אז פרשתי D:

 

Story of o

וואו. וואו.

איך זה הרגיש לקרוא את זה?

כאילו שמישהו (נגיד שולט סקסי) תפס לי בכוס ממש חזק. זה לא בדיוק מה שרציתי, ולא מה שהייתי מבקשת אבל וואלה? זה הרגיש טוב.

אז פה אין את הקלישאה, אבל כן יש פה אהבה וביטחון. ואקסטרים. קצת מפחיד.

לא קראתי עד הסוף, ופה וידוי קטן על עצמי: מי שהמליץ לי היה מישהו שהכרתי באתר, ואחרי כמה שיחות נעימות הבנתי שאני רוצה לחתוך. הוא לא ממש פגע בי אבל בכל זאת נפגעתי קצת ועכשיו לא בא לי לחזור לקרוא בגלל זה.

 

חמישים גוונים של מה זה החרא הזה??

התחלתי לקרוא ולא יכולתי להמשיך. הגיבורה נשמעת כמו אוטיסטית (לא קללה), כלומר זה נשמע שהיא אישה עם גיל מנטלי של ילדה בת 13.

עמווווס בקלישאת ה"אני לא יודעת כמה שאני מיוחדת ורק הוא רואה אותי".

שלא תבינו לא נכון, אני מאוד מאוד בעד צומי. אפילו צריכה את זה... ואני גם לא נגד התלות הזאת שלה בו. פשוט מבקשת שיהיה לה ערך בפני עצמה.

והוא? הוא סטוקר. לא מגניב.

 

סרטים:

המזכירה

בטח כולכם מכירים :)

מעניין ומגרה ונשאר רצון לעוד

 

עיניים פקוחות לרווחה

טוב, זה כנראה לא בדיוק בדסמ נכון? אבל יש בו אלמנטים...

סקסי מאוד.

 

וזהו.

אז אתם מבינים? אני זקוקה נואשות לעוד המלצות!

3>

 

 

דירוג 4/5, חדר מומלץ, גם למתחילים.
הלובי לא מושקע אבל האוירה בחדר מעולה. החידות יחסית פשוטות, אבל יש שחקן שמשדרג את החדר משמעותית.

 

----------------------------------

בכניסה יש מפעילה שמסבירה כרגיל שהתקרה והמזגן מחוץ לתחום, ואם דברים לא זזים בקלות אז הם לא אמורים לזוז.
היא שואלת: "שאני אדע, את אוהבת רמזים?"
-"לא"
"והשפלות כשהזמן עובר?"
-"לא, תודה"

היא מכניסה אותי לחדר קטן אומרת לי שיש לי שעה, בהצלחה.
בחדר יש חידה מאוד פשוטה וברורה: יש מראת גוף ועליה תלויה תלבושת, בצורה כזאת שאני רואה את השתקפות הפנים שלי מעליה.
אני מתפשטת ולובשת את בגדי המשחק: חצאית משובצת וגופיה שחורה עם פוש-אפ בנוי.

בשנייה שאני מסיימת לסגור את הרוכסן נפתחת הדלת לחדר הבא. "מדהים! איך הם עשו את זה? זה בטח מגנטים או nfc"

 

החדר הבא מרוהט כמו סלון. ספת שזלונג מזמינה, שטיח פלאפי, אח וטלויזיה. על השולחן יש שלט, פלאפון ובקבוק בירה חצי מלא.
הממממ. האדון בטח לא רחוק, הוא לא ילך בלי הטלפון שלו...

אני טועמת מהבירה ומבינה שיש בבקבוק משהו. מרימה שוב את הבקבוק ומבינה שאני אצטרך לשתות הכל כדי לקבל את הפתק.
בלגימה האחרונה אני מקטינה את מרווח השפתיים והפתק בידי.
בפתק יש רק ציור של לב. אוקי, זה מתחיל להיות מאתגר. אין לי שום רעיון. אולי פספסתי רמז? יורדת אל השטיח ומחפשת מתחת לספה. הישבן שלי חשוף למצלמה של המפעילה, אבל היא בטח עסוקה בפייסבוק...

ואז הטלויזיה נדלקת ואני דופקת צווחה מרוב בהלה.
בטלויזיה רואים אישה מכוסת עיניים על מיטה, שתי ידיה קשורות ביחד ומתוחות למעלה, הרגליים חופשיות. היא לבושה בדיוק כמוני. אני מחייכת בהבנה.
אבל לה יש משהו שלי אין, קולר בצבע בורגונדי. אני מניחה שהמשימה הבאה שלי תהיה למצוא את הקולר הזה...
אני מסתכלת שוב מתחת לספה, מתחת לשולחן, בין הכריות, מתחת לשטיח -מצאתי! הקולר מהסרטון.
אבל מה עכשיו? אני אמורה לשים אותו לעצמי? That doesn't seem right
אני מתלבטת רגע מה לעשות ובינתיים הסרטון מסתיים והקיר הפנימי של האח נפתח לרווחה. יש! יש פה עוד חדר!
אני קושרת בינתיים את הקולר כצמיד, וזוחלת לכיוון האח.

 

אני זוחלת דרך הפתח ומוצאת את עצמי בתוך חדר ארונות של גבר.
יש בו כמה חליפות תלויות, מגירות תחתונים וגרביים, חולצות טריקו מקופלות וגם כמה טרנינגים של בית.
ויש גם כסא שעליו זרוקים חולצת טריקו ומכנסיי כדורסל. אני ניגשת בלי לחשוב על זה בכלל, מרימה את החולצה ומריחה אותה.
הריח נעים, קצת זיעה מעורבבת עם דאודורנט. בא לי ללבוש אותה אבל זה די ברור לי שזה לא יקדם אותי במשחק.

מה עכשיו?
אני קולטת שורה של נעליים ומתחילה לחפש בתוכן רמזים ומוצאת מפתח. אחלה, אבל איפה המנעול??
מסתכלת שוב מסביבי ולא רואה עוד אף פריט חשוד. אני ניגשת אל איזור התלייה עם החליפות ומדפדת ביניהן. מבינה שהאדון גבוה ורחב כתפיים...
"להתרכז" אני מזכירה לעצמי. בלי הפרעות קשב עכשיו.
אני מסתכלת מעבר לחליפות ומזהה מתאר של דלת. עוד חדר!! איזה מושקע!
אני מפנה את החליפות וחושפת את מנעול הדלת, מכניסה אליו את המפתח והדלת נפתחת.
הסקרנות שלי מתגברת ואני מתקדמת בהתרגשות.

 

אני עוברת בדלת ומגיעה אל... שירותים. קצת מבאס את האווירה. יאללה אני אתקתק את החדר הזה ואמשיך הלאה.
על הקיר יש קיווקוו שמתפתל ואני עוקבת אחריו. הוא נגמר בחור.
I know this game
מחניקה צחקוק ומקרבת את פי אל החור בקיר. מצמידה את שפתיי. כמה מוזר להיות כ"כ אינטימית עם גבס.

ואז זה מגיע, בעדינות. אני עוטפת אותו עם השפתיים ומתפלאה לגלות שזה לא אביזר, זה בן אדם אמיתי!
אני נדרכת. זה בטח הוא. וזה בטח המבחן לחדר הבא. אני מתמסרת לגבר שמאחורי הקיר, לא בורחת לרגע.
הוא חודר ויוצא כמה פעמים, אז נותן עוד דחיפה את חזקה ובתנועה מהירה נעלם.

 

אני כבר לא יכולה לחכות. מסתכלת סביבי ומחכה להנחיות.
פתאום אני שומעת קולות מהסלון, הטלויזיה נדלקה.
אני ממהרת בחזרה אל החדר הראשון, עוברת באח בזחילה ונעצרת.
הוא יושב על הספה, במכנס טרנינג, חולצת טריקו שחורה צמודה ומסתכל עליי.

 

אני משותקת. כל כך רציתי שיהיה בחדר הזה שחקן ועכשיו אני לא יודעת איך בכלל לדבר.
"שלום" הוא אומר והקול שלו רך, נשמע כאילו הוא מכיר אותי שנים.
"היי" אני מצליחה בקושי ומחייכת נבוכה מאוד. אני חושבת לעצמי שלפני רגע הוא היה בפה שלי ולא הכרתי אותו בכלל, ומה הוא חשב על זה ואיך הייתי?
הוא מרים את הבירה הריקה ומסתכל עליי במבט שואל.
אני עונה מיד "סליחה, זה אני שתיתי".
"זה בסדר" הוא רגוע "יהיה לנו זמן לעונש אחר כך. אבל עכשיו בואי לכאן."
אני זוחלת אליו ושומעת את הלב שלי דופק כל כך חזק, שאני מפחדת שאם הוא יגיד משהו לא אצליח לשמוע אותו.
אני מגיעה קרוב לרגליו ונעצרת. כן... זה אותו ריח מחדר הארונות. אני מתיישבת על ברכיי ומפנה את המבט אל הרגליים שלו.
אני כל כך רוצה לראות את המבט שלו שוב אבל מתאפקת ולא זזה.

 

"מממ.. יפה. כנראה שאת לא צריכה את הרמז הזה" הוא מצביע על פסל קטן של אישה באותה התנוחה, שמונח מעל האח.
כשאני מחזירה את מבטי מהפסל אל נעליו הוא אומר לי "תסתכלי עליי" ואני מצייתת.
הוא שואל "למה לא לבשת את הקולר?"
אני עונה "כי... אני לא יכולה להכתיר את עצמי, זאת החלטה שלך"
"יש לך אינסטינקטים טובים" הוא עונה ומושיט לי יד.
אני מגישה לו את היד שעליה הקולר והוא מתיר אותו.
המגע שלו רותח ומעביר בי זרמים חמים בכל הגוף. כשהוא מתרחק אני רועדת לשניה.
"אינסטיקטים טובים ורגישות גבוהה למגע" הוא אומר ומחייך טיפה.
"את רוצה את הקולר הזה?"
אני בולעת רוק ועונה "כן"
הוא מביט בי ושותק
אני מוסיפה "בבקשה אדוני" ואני מבחינה שהאישונים שלו התרחבו טיפה.
הוא מלביש לי את הקולר בעדינות ואני מתענגת על עוד קצת מגע ועוד משב של הריח שלו.
"חצי שעה" הוא אומר לי ואני לא מבינה.
למבט המבולבל שלי הוא עונה "סיימת את החדר בחצי שעה"
אני גאה בעצמי אבל מיד נעצבת. בבקשה שזה לא נגמר, בבקשה שיש עוד...
עוברות שניות ארוכות של שתיקה והמבטים שלנו לא מתנתקים. לבסוף הוא אומר "זה אומר שיש לי עוד חצי שעה לשחק בך".
הוא שולף כיסוי עיניים.
אני לא יכולה שלא לחייך. כל חדר בריחה צריך להסתיים ככה.

 

 

נ.ב

הבנתם את החידה עם הלב?

איך תדעי אם הוא נשוי?

זה כמו החידה עם דלת האמת ודלת השקר.

 

אם לא כתוב לו בפרופיל שהוא נשוי, אז אולי הוא לא ואולי הוא כן, סיכוי טוב שכן.

 

אם כתוב לו בפרופיל שהוא רווק אז אולי הוא לא ואולי הוא כן, סיכוי לא קטן שהוא בכל זאת נשוי.

 

ואם כתוב לו שהוא נשוי... אז מצאת מישהו שדובר אמת!

 

והכנות מדברת אליי...

יום אחד אני עוד אתפתה לנשואים האלה.

But not today

 

 

נ.ב 

אם מישהו יזכיר לי איך הולכת החידה ומה הפתרון זה יהיה מגניב:)

אני כבר רואה אל העתיד. בעתיד את תהי שלי, קשובה לי, מחכה לי, מוקדשת לעונג שלי.

אבל לפני שזה יקרה, תגיעי כמו שאת.

כאילו אנחנו מכרים מהעבודה, מהצבא, מהתור לרופא שיניים.

דברי אליי כמו אל ידיד, תרגישי חופשי לספר לי הכל.

תפלרטטי, זה בטוח… אבל אל תפחדי לחשוף גם דברים בנאליים.

תחקרי ותשאלי אותי, תגלי אותי בזמן שאני מגלה אותך.

שנינו יודעים מי פה הזאב ומי הטלה, אני לא צריך להקצין את סמכותי.

ואז זה יתחיל.

לאט לאט את תתכופפי, לא בהרמת ידי אלא למשמע קולי.

לפני שתתפשטי מבגדייך, תפשטי את הגנותייך.

לפני שתשילי את מכנסייך, תתנשלי מנכסייך.

לפני שתרדי לי, פשוט תרדי. עוד. עוד קצת.

ואת תרגישי כל 'מדרגה'. זה לא כמו הפעם ההיא שהצהרת לבן זוגך בלהט הרגע "תעשה בי כרצונך!". זה יהיה לך יותר קשה. את תרצי את זה אבל כוח ההרגל יגיד לך אחרת. מחשבות על שיפוטיות ישתקו אותך לרגע.

אבל אם עשיתי משהו נכון, את תרגישי בטוחה מספיק לעצור ולחפש בתוכך את הכוח שיאפשר לך להיכנע. זה בסדר, כבר הבנת שיש לי סבלנות. אני יודע שכשאת לוקחת את הזמן זה כדי לייצר משהו באמת מושקע.

ואז תגישי את עצמך, תעבירי אותך לידיי. את תביני את המשמעות של זה ותעשי את הבחירה האחרונה שלך.

ואת תהי כל כך שלמה איתה.