לפעמים אלמנט אחד קטן גורם להבדל גדול בהרגשה.
היום הוא נאלץ להשאיר את הרכב שלו במוסך וביקש שאבוא לאסוף אותו. אח"כ ניסע אליו ונבלה ערב כמו שאנחנו רגילים. רק שהפעם אני אקח אותו. לבית שלו.
ולי בכלל אין אוטו...
התארגנתי על הcar2go שיש בקצה הרחוב שלי בזמן שהוא שלח לי את הכתובת.
נסעתי אליו בתחושה של שליחות, שאני נוסעת למשימת הצלה וחילוץ מהסיטואציה המגעילה שנקראת מוסך באוגוסט.
בדיעבד אני רואה את הסקאלה שבקצה אחד שלה הוא השולט ובקצה השני שלה אני השולטת. בשלב הזה המחט על הסקאלה היתה רחוקה בתוך הצד שלו, כרגיל. הוא מבקש שאבוא, אני באה. אבל ככל שהתקדמתי לעברו הרגשתי את המחט זזה קצת לכיווני. הוא תלוי בי, הוא מחכה לי שם....
כשהגעתי לסלאמז של בני ברק המחט עשתה קפיצה גדולה לכיווני. הוא עמד שם בתוך האבק, ברחוב שאין בו בכלל מדרכה, צבעים אפורים וחומים שולטים ברקע ותחושת עולב כללית. הרגשתי איך הסיטואציה מקטינה אותו, נותנת לו לטעום חוסר אונים. וכל כוח שהוא איבד עבר אליי. הוא נכנס לרכב למושב לידי והמחט הגיעה לאמצע הדרך.
כשלפעמים קורה שאני עם הרכב של ההורים למשל, ונוסעת לאסוף את אחד האחים שלי ולהמשיך לנסיעה למשפחה, אני תמיד עוברת למושב שליד הנהג ונותנת להם לנהוג בלי שהם מבקשים בכלל. אני יודעת שהם יעדיפו ככה, ואני בכלל לא אוהבת לנהוג אז זה מסתדר יופי. בתכלס, גם אם הייתי אוהבת לנהוג כנראה שהייתי מפנה להם את המקום כדי שיהיה להם טוב.
אבל הוא לא ביקש ואני לא הצעתי, ופשוט נשארתי לנהוג.
ברגע שאני לוחצת על הגז ואנחנו עושים את המטרים הראשונים בפורמט החדש המחט על הסקאלה עוברת לצד שלי.
אנחנו מדברים רגיל, ואני מחליפה תחנה ברדיו. מתארת לעצמי איך הוא מתעצבן שזאת לא המוזיקה שלו, שזה הרדיו המעאפן של ישראל. הוא לא אומר מילה ולא מחליף תחנות בעצמו. זאת פעולה כ"כ סתמית אבל היא מרגישה לי חדשה ומרגשת מאוד, והנה המחט על הסקאלה מתקדמת עוד קצת לכיווני.
אני מכירה טוב את הדרך אליו הביתה, עשיתי אותה הרבה פעמים אבל תמיד ישבתי איפה שהוא עכשיו. לפעמים נבצר ממני להסתכל על הדרך כי הוא העסיק אותי בצורה אחרת... אז אפשר אפילו להגיד שאני מכירה את הדרך בעיניים עצומות.
אני בוחרת לנסוע בדרך אחרת משלו. לא ארוכה בהרבה, אבל עם יותר רמזורים, פשוט כדי לראות מה הוא יעשה.
הוא לא אומר כלום ואני מבינה שזה לא במקרה. הוא מבין בדיוק מה אני עושה והוא נותן לי להתנסות, לתרגל שליטה.
אני מתפתה לשים יד על הרגל שלו, זה מצחיק אותי כשאני חושבת על זה, אבל ממש לא מדליק אותי אז אני מוותרת.
אנחנו מגיעים לרחוב שלו ואני מוצאת חניה. אני מסתכלת במראות בדרך היחודית שלו, מגלה שהמניירות שלו כבר חלק ממני. המבט שלו ממוקד עליי ואני מקווה שהוא נהנה לראות שמרוב שאני מעריצה אותו אני מחקה אותו.
אנחנו מגיעים אליו הביתה ובמקום לפתוח את הדלת הוא מושיט לי את המפתח. אצל מי המחט עכשיו?
אני פותחת את הדלת ואנחנו נכנסים, אני נעצרת בכניסה כמו תמיד. כאן אני בדרך כלל מקבלת הוראה. אין לו כלל קבוע, הוא אוהב לגוון, לפעמים זה 'תתפשטי ותרדי על ארבע', לפעמים זה 'תלכי ישר למיטה ותחכי שם עם השמלה בלי תחתונים ברגליים מפוסקות', לפעמים זה רק 'חכי פה בעיניים עצומות'. פעם אחת זה היה 'אני צריך מקלחת, את יכולה בינתיים לשחק בפלייסטיישן אם בא לך'.
הוא נעצר איתי בכניסה ושנינו עומדים בלי לזוז, מביטים בעיניים.
אני מדמיינת אותו שובר את השתיקה ומרים אותי בתנועה חדה, מבהיר בצורה פיזית שהוא 'יכול עליי'.
אני מדמיינת אותו לא זז ושואל בפשטות 'למה את מחכה?'
אבל הוא לא עושה כלום. הוא מחכה. הוא מחכה והמחט בצד שלי. אני מרגישה שיכורה מכוח.
אני לא מספיקה לחשוב ולתכנן מה לעשות עם הכוח החדש שלי, מחשבה אחת בהירה תופסת אותי: השפתיים שלו. רוצה אותן, עכשיו.
בלי שום שיקול נוסף אני לוקחת את מה שרציתי. אני מתקרבת אליו ומנשקת אותו לאט. הוא משתף פעולה, הוא לא מנסה להיות בובה חסרת תנועה, פשוט נותן לי להוביל.
נשיקה חושנית כמו שאני אוהבת, הופכים לאחד. אני מושכת לו את השפה התחתונה והוא מחזיר לי בנשיכה קטנה. הוא לא הלך לשום מקום, הוא עדיין כאן.
עוד רגע אחד ואני מנתקת את המגע. אני אומרת "בוא לחדר" ואנחנו הולכים לשם ביחד.
"תתפשט ותשכב על המיטה" הוא מבצע. אני לא מבינה איך הגענו לכאן. כמו עליסה בארץ הפלאות - הכל פתאום נראה מוזר.
אני מנסה להיכנס לדמות שלו, לתכנן מה לעשות איתו. נזכרת בכל מיני הוראות שהוא נתן לי ומדמיינת אותו מבצע. שום דבר מזה לא נראה לי נכון. הוא יהנה מזה? ואני?
אני לוקחת זווית אחרת. אולי במקום להפוך את זה בסימטריה אני אשנה רק משהו אחד. כן... זה מתחיל להישמע לי טוב.
"שים את הידיים מתחת לראש. אסור לך לגעת בי"
הוא שם את היידים מאחורי הראש כאילו הוא שוכב על החוף. הוא נינוח. הבטן החשופה שלו היא סימן מהדהד שהוא בטוח, שהוא סומך עליי.
אני מודעת לכוח שלי אבל לא בפאוור-טריפ. אני מודעת גם לאחריות, הרי אתמול וגם מחר אני אהיה בדיוק איפה שהוא.
בחצי שעה הבאה אני מפנקת אותו. ליטופים, נעים עם הציפורניים, נשיקות בכל הגוף, מסאז' וכן.. גם הפי אנד.
אני מראה לו שאני יכולה למצוץ לו מדהים בלי שיחזיק אותי ובלי שיזוז בעצמו. חשוב לי להוכיח את זה. חשוב לי שיהנה לא פחות מכל פעם אחרת.
פתאום אני קולטת ועוצרת רגע להגיד לו "אל תשאל אותי אם אתה יכול" וממשיכה.
הוא גומר, אני בולעת ועוברת לשכב צמודה אליו. מנשקת לו את החזה ואומרת "תודה".
"מספיק לך?" הוא שואל.
אני מרגישה שכן אבל מהססת לוותר על הכוח החדש שלי. כמה קשה זה למסור אותו במודע.
אני מחבקת אותו, גם עם הרגל, וכשהוא עטוף ככה אני אומרת לו "כן"
"תראי לי" הוא אומר
אני מתפשטת ועוברת לתנוחת המוצא שהוא לימד אותי. עם קשר עין. אני עוד כאן והוא עוד כאן, אני רוצה שיראה במבט שלי שאני עדיין שלו ולא הפסקתי לרגע.
"יפה מאוד" הוא אומר. "תחזרי לשכב כמו קודם"
אני חוזרת לשכב צמוד אליו, הוא עדיין לא זז.
"עם היד והרגל כמו קודם" הוא אומר ואני מבצעת בשמחה.
הוא שואל אם אני רוצה לדבר על מה שהיה ואני עונה שכן.
הוא שואל למה לא התחלתי את השיחה לפני שהתחלפנו חזרה.
"לא יכולתי יותר, התגעגעתי לשליטה שלך"
המחט בצד שלו ואני בבית. תחושה של שלווה.
