החיים כנשלטת

יום שישי, חוגגות לחברה מסיבת רווקות, השעה 11:30 ואני כבר עם מוחיטו שני על שפת הבריכה, עדיין מנסה להתגבר על ההאנגאובר מאתמול, מורחת על עצמי קצת ניוואה כדי לתפוס קצת צבע.
״אני לא יודעת מי יותר לבן את או הניוואה״ אחת החברות אומרת לי ואנחנו צוחקות.
״נו מה איתך ועם תומר? מתי הוא יציע לדעתך?״ מישהי אחרת שואלת אותי.
״אני ותומר נפרדנו״ עניתי.
החברות הטובות שלי יודעות. הן תומכות בי, דואגות להוציא אותי, להרים לי את המצב רוח טיפה וכמובן שגם דאגו להחליף נושא שיחה.

את תומר הכרתי בתחילת ספטמבר.
ראיתי אותו בחתונה.
ברגע שראיתי אותו ליבי החסיר פעימה, נעתקה נשמתי. אפילו שזה היה ממש מרחוק.

יום למחרת, שלחתי לבחור שהתחתן תמונה של תומר ושאלתי אותו אם הוא רווק.
הוא ענה לי שכן.
ביקשתי את המספר של תומר וקיבלתי אותו בדיוק כשיצאתי עם חברות.
״יאללה אני מזמינה אותו לדייט״ אני אומרת להן.
הדעות היו חלוקות, יש כאלו שעודדו ויש כאלה שאמרו שזו פדיחה.
בסוף החלטתי להקשיב לעצמי ושלחתי לו הודעה.
אחרי שיחה קצרצרה הזמנתי אותו לשתות קפה.
יומיים לאחר מכן נפגשנו במתחם התחנה.
קנינו קפה ועשינו טיול.
זו הייתה התקופה של הקורונה - לא היו מסעדות/בתי קפה פתוחים.
״מתנצלת שיש לי רק שעתיים להקדיש לך, פשוט יש לי כל יום חתונה בשבוע הקרוב ואני חייבת להספיק להתארגן״ אמרתי לו.
השעתיים עברו מהר מאוד, השיחה זרמה, הכל הרגיש טבעי. הרגשתי משהו שונה.
המשכנו לצאת, דייט שני, דייט שלישי, בדייט החמישי כבר שכבנו. סקס מהמם.

מה שאהבתי בתומר זה שבמיטה הייתי הזונה שלו, הוא עשה בי כל מה שהוא רצה.
לאט לאט הראיתי לו את הצד הקינקי שבי והוא אהב את זה.

אחרי חודש הוא כבר הכיר אותי למשפחה שלו. אני גם הכרתי אותו למשפחה שלי.
הרגשות שלי כלפיו רק הלכו והתעצמו.
התאהבתי בו. אני עדיין מאוהבת בו.

אחרי שלושה חודשים כבר חצי גרתי אצלו. הייתי ישנה אצלו 2-3 לילות בשבוע לפחות.
תומר הכיל אותי כמו שאף גבר אחר לא הכיל. קיבל אותי כמו שאני. קיבל את הכאבים הכרוניים מהאנדו ואת השגרה העמוסה.
הוא ידע איך לגשת אליי.

במהלך הזוגיות שלנו הוא דיבר איתי על הרצון שלו להקים משפחה. הוא השתוקק להיות אבא.
בתהליך הבירור והאבחון של האנדו הוא היה איתי בכל רגע נתון. בא לכל בדיקה ולכל ייעוץ.
עם הזמן ובמיוחד לקראת סוף האבחון הבנתי שהסיכוי שלי להביא ילדים לעולם הוא נמוך ובכל מקרה אצטרך לעשות הפריות.

לא יכולתי להעביר אותו את הדרך הזאת.
לא יכולתי מראש להכניס אותו לזה.
אז קמתי והלכתי. נפרדתי ממנו.

עברו שלושה שבועות מאז ועדיין מאוד קשה לי.
כל נשימה יותר כואבת מהשנייה.
עדיין לא הלכתי להביא את הדברים שלי מהדירה שלו. כרגע אני לא חושבת שאני מסוגלת להתמודד עם המפגש איתו.
בעצם אני כן מסוגלת להתמודד, אני פשוט לא רוצה.