החיים כנשלטת

“את צריכה לתת לגוף שלך להחלים כמו שצריך.
הוא הולך לעבור משהו לא פשוט בכלל.
תבטיחי לי שתתני לו את הזמן הזה.
אל תתחילי לחפש עכשיו הרפתקאות חדשות”.
זה מה שהרופא המנתח שלי אמר לי לפני שבוע, בפגישה האחרונה לפני הניתוח.
נוצר בינינו חיבור כבר מהביקור הראשון שלי אצלו. 
הוא די קלט את הטיפוס שאני וזה רק הלך והתחזק עם הפגישות.
לכן, היה לו חשוב להגיד לי את זה.

עברו חמישה ימים מאז הניתוח אבל זה מרגיש הרבה יותר.
אני בעיקר חלשה, כאובה ולא שלמה.
מבלה את רוב היום במיטה.
אבל היום סוף סוף התקלחתי לבד. הצלחתי בעצמי.
זה היה קשה.
אבל זה היה שווה את זה.
מרגישה שאין לי ספייס.
שכל היום יש עליי השגחה.
זה כ”כ לא אופייני לי.
אני בחורה שרגילה להיות סופר עצמאית.

משהו בי לא שלם.
מרגישה שנלקח ממני משהו.
שחסר בי איזשהו חלק.
זה מחזיר אותי לאונס, לאותו סוג של הרגשה.
גם אז הרגשתי שלקחו ממני את הבתולים שלי ואת הזכות שלי לומר “לא”.
ועוד כמה דברים כמו התמימות שלי למשל.
ההבדל העיקרי הוא שאת הפרוצדורה לכריתת השחלות אני בחרתי לעבור ואת האונס לעומת זאת לא.

“בחרתי” זו מילה גדולה מדי, היא לא באמת משפקת את המצב.
בחרתי בהתאם לנסיבות ולאילוצים.
זאת הייתה בעיניי האופצייה הכי יעילה ובטוחה גם לתקופה הקרובה וגם לעתיד הרחוק.

והמחשבות והשאלות שרצות לי בראש הן:
מה עשו בשחלות שלי?
סתם זרקו אותן לפח אחר כך?
עד כדי כך הן חסרות תועלת?

אני לא בחורה של בית.
אני לא אוהבת להיות הרבה בבית.
כמובן שאני לא יכולה לנוח. זה משהו שאין לי.
אחד מהחסרונות הגדולים שלי הוא שאני לא יודעת להיות משועממת.
למדתי בימים האחרונים שגם את העולם אפשר לנהל מהמיטה.

אז ככל שהימים יעברו אני אחלים יותר מהר.
אני לפחות מקווה.