החיים כנשלטת

מישהו פעם אמר לי ש״עם כל החיוכים, הצחוק והשמחת חיים שיש לך עדיין רואים את העצב אם מסתכלים לך עמוק בעיניים״.
זה כל-כך נכון.
משהו בי נשבר ולא התאחה מאז בחזרה.
השתדלתי מאז האונס להמשיך את החיים שלי כפי שהיו לפני, אבל זה לא באמת אפשרי.

רציתי לאהוב.
היכולת לאהוב זו מתנה בעיניי.
בכל שישי שהדלקתי נרות שבת ביקשתי שאהיה מסוגלת לאהוב.
זה משהו שאי שם אבד לו אחרי האונס.
נחסמתי.
הרגשתי פגומה שאני לא מסוגלת לאהוב.

עברתי תהליך כדי לזכות לאהוב.
עבדתי על המון עצמי.
צברתי המון חוויות רעות במהלך המסע הזה, אבל מכל חוויה לקחתי משהו.
למדתי.
ורק אז כששיחררתי ולא התעסקתי בזה, זה בא מעצמו, וכשזה בא זה בא בצורה הכי טובה שיכולתי לבקש.

בשבוע שעבר אחרי שנתיים דלות בחופש, אני ותומר נסענו לחופשה.
זה גם בדיוק נפל על התאריך שבו שנה שעברה הכרנו.
שנה שבה התמודדתי עם דברים לא קלים.
אבל כנראה שעשיתי משהו טוב בחיים אם מישהו מלמעלה שלח לי אותו.

מאז שתומר נכנס לי לחיים הלב שלי התמלא מחדש.
למדתי לאהוב ללא תנאי.
למדתי להתמסר, לסמוך בעיניים עצומות על בן זוג השלי.
למדתי מה זה להיות ביחד בטוב וברע.

חשבתי על מחווה קטנה ולא חומרית לציון יום השנה שלי ושל תומר.
בילדות גדלתי בבית על השירים של יהודה פוליקר.
השירים שלו עזרו לי להתמודד ולהתקדם הלאה מהחוויה הנוראית שעברתי בתור ילדה.
אז, משילוב בין השניים החלטתי להקדיש לתומר שיר של יהודה פוליקר.
כששמעתי אותו הצטמררתי.
הרגשתי שהוא מדבר אלינו ועלינו מאוד.

בנימה זו (אמנם קצת באיחור) אאחל שנה טובה ומתוקה, מלאה בהגשמה עצמית! 🙏🏻 🤍