החיים כנשלטת

ישנו עכשיו הד תקשורתי על המשלחת שישראל שלחה למקסיקו. לסייע לה. 

פתאום זה החזיר לי את המשלחת לנאפל שהשתתפתי בה בזמנו. בצוות הרפואי. 

זוכרת שבין לילה הציעו לנו לצאת למשלחת. כמובן שהסכמתי. אין משהו יותר מדהים מזה. 

אין הרגשה יותר טובה מזו. 

אני זוכרת שההורים שלי היו בשוק שאמרתי להם שאני טסה מחר בצהריים לנאפל. לסייע להם ולתת להם שירותי רפואה. 

אפילו גם קצת התנגדו. אבל לא הסכמתי לוותר על משהו כזה. 

זוכרת אותנו על מדי ב׳ עם תג של דגל ישראל. הרגשתי גאווה שאני לא יכולה להסביר אותה במילים. 

הגענו לשם. מראות מזעזעים. ילדים רזים שאין להם מזון. ילדים חולים מאוד, ילדים שנפצעו מההריסות. 

אני רואה את המראות הללו ופתאום מקבלת איזה כאפה שעוררה אותי. שהכניסה לי את הפרופורציות לחיים. 

לראות אנשים שאפילו מים נקיים זה לא משהו טריוויאלי בשבילם. ושלא נדבר על פת לחם.

אני זוכרת את הילדים שטיפלתי בהם, לחלקם מאוד נקשרתי. חלקם נכנסו לי ללב. 

אנשים שאתה רואה להם בעיניים את התודה שהם מרגישים כלפיך. שאתה עוזר להם. נותן להם אוכל, מטפל בהם, נותן להם תרופות. 

אני חושבת שזאת בין החוויות הכי מדהימות שהיו לי בחיים. 

עוד מעט אטוס לי לטיול גדול. אחזור לשם. לראות מה המצב שם עכשיו. להיזכר ולחוות שוב את המקום המדהים הזה. 

לפעמים אני גם בן אדם מאוד טוב ומאוד הומניטארי.