עדיין אין שם

המדבקה לא הייתה הטריגר כמובן, היא הייתה רק סמל, סמל להחלטה.
הטריגר היה הקלסר.
רגע, קצת אחורה בזמן..היינו שבת אצל ההורים שלי, והם בדיוק החליפו ארונות בחדרים.
״פיניתי את הארונות הישנים״ אמרה אמא שלי והושיטה לי קלסר עבה. ״זה שלך״
הנחתי אותו בצד.
מאוחר יותר, כשלא היה משהו טוב יותר לעשות פתחתי אותו.
תיקיות מסודרות. לימודים, מסמכים רשמיים, בריאות...עברתי בזריזות וזרקתי הרוב.
לקראת סוף הקלסר נתקלתי בתיקייה לא מסומנת. ערימות של מסמכים. מתברר שביליתי לא מעט אצל נוירולוגים וכאלה בילדות. לא זכרתי.
ידעתי כמובן שהיו לי בעיות קשב וריכוז, היפר אקטיביות, כדורים שריטלין היה הפחות קטלני מביניהם, אבל הנחתי, או לא רציתי כנראה לחשוב לעומק על זה אף פעם שאלו היו בעיות ילדות, שחלפו..
״נזק מוחי מינימלי״ אני קורא ״סבירות נמוכה לאוטיזם קל״
הייתי ילד מאד חכם, וגם משכיל.
בכל כיתה בדרך כלל יש ילד אחד או שניים שמנבאים להם ש׳יגיעו רחוק׳ .
ובאמת שאר הילדים בקיבוץ שהיו כאלה הגשימו. מנהלים, טייסים, דוקטורים.
ואני גמרתי בשיניים לימודים אקדמאיים, התגלגלתי עד לעבודת מפגרים שאני עושה היום, הזנחתי חברויות, עד לרמה שהיום אפשר לומר שאין לי חברים.
וגם מערכות היחסים שלי לא היו משמעותיות וקרו רק כשהצד השני יזמה. וגם הסתיימו ביוזמתן.
אף פעם לא חשבתי על זה, הדחקתי, חשבתי שאני סתם אוהב להיות בבית עם התה והלימון..
◦