מדי פעם, בשעת לילה מאוחרת, כאשר יושב לי לבד בעלטה ורק אורות העיר במרחק מה, עולה בי זיכרון מפעם...מעבר רחוק...
הכל היה רגיל, אספתי אותה, נסענו לצימר, היא הייתה שקטה ומרוחקת שלא כהרגלה.ניסיתי לשאול, לברר..
בצימר, כרגיל, אני מתקלח והיא כבר ערומה בחדר על הברכיים, ראש מושפל, ממתינה.
לפתע את ראשה הרימה, אדוני, מחר יש לי תור לרופא נשים, אז בלי סימנים בבקשה.
הסכמתי.
אדוני, בלי גאג היום, מבטיחה להיות זונה קטנה שלך ולא אשמיע קול.
נשכבה על הבטן על המיטה, שתי כריות מתחת לבטן, התחת למעלה,ידיים ורגליים קשורות בפישוק, לא הדוק כי בלי סימנים ביקשה.
ערום וזקור ליד המיטה עומד, ואז לפתע ראיתי דמעה קטנה יורדת. את השפה נושכת.
מה קרה, שאלתי. סכר של דמעות נפרץ!
את החבלים מיד הסרתי, לידה נשכבתי, חיבקתי ועטפתי, את עינייה נישקתי ואת מליחות הדמעות על שפתי חשתי.
התחילה לספר, על האקס, כמה מתעלל בה כספית, ומנטלית.
למה לא סיפרת עד היום שאלתי
לא רציתי להכניס את החרא שלי לרגעים הכי יפים שלנו יחדיו, אמרה.
לאחר זמן מה, תתלבשי נוסעים הביתה אמרתי.
תודה אדוני, הוקל לי, אמרה.
לפני שלאוטו נכנסנו, מהארנק כאלף שקל שלפתי, הושטתי לה ואמרתי: זה לא בגלל שאת הזונה הקטנה שלי, אלה כי את אדם מדהים שנמצא במצוקה. תחזירי לי כשתוכלי.
שוב פרצה בבכי, מין כזה משחרר.
אז למדתי, שכולנו עוטים מסכות, צריך רק לדעת לפני מי להסיר אותן...
