למה לא אישתי

חבר יקר, רק שתי מילים 

כל כך מלאות 

עד אשר אתה מבין 

כמה הן נבובות 

ריקות מתוכן 

וכל שנותר הוא 

עלבון.....

אז אחרי העדרות חזרתי לפני כמה חודשים, פנתה אלי מישהי (השם שמור במערכת😃). התחלנו קצת להכיר במיילים החלפנו חוויות ורשמים, נשמע אישה על רמה והכל ניראה טוב.

עברנו עם הזמן לפון, דיברנו,הכרנו ואפילו החלפנו תמונות.קבענו שניפגש איזה ערב בתנאי שנמצא צימר שעובד (קורונה?).

ואז הגיע ממנה מייל, האם אהיה מוכן לתת איזו שהיא תמיכה תמורת המפגש....???

תבינו, אין לי בעיה לעזור כספית למישהיא שיש לנו איזו מערכת יחסים, נתקעת, צריכה איזה אלף שקל הלוואה? הכל טוב ואפשרי לעזור, תחזירי כשתוכלי, גם עוד שנתיים ממש לא קריטי, אבל ככה? בלי שנפגשנו אפילו? אולי התמונות ששלחתי הן סתם ואני סתום עין בלי שיניים ורגל מעץ? או שאת איזה 250 ק'ג??

אז זה עוד משהוא מנפלאות הכלוב....

אין צורך לציין שחסמתי....

פילוסוף אחד אמר : רק המתים ראו את סוף המלחמה.

כל אלה שנילחמו בקורונה או כל מחלה אחרת וניפטרו, אכן ראו את הסוף. הקרובים נישארו עם הצער.

כל אלה שלחמו במלחמה ונהרגו,אכן ראו את סופה. רק הקרובים נישארו עם הכאב והחברים לנשק עם זוועות המלחמה.

ואנו החיים הנלחמים כל יום, במלחמות קטנות כמו גדולות....

אנו החיים הנלחמים בשדים שלנו...

אנו החיים הנלחמים בפחדים שלנו....

האם נזכה לראות את סוף הקרבות עוד בחיינו???

לכולנו יש רצונות,תוכניות לעתיד,דברים שרוצים להשיג..

אבל אז יום בהיר אחד, הכל נעצר,נבלע בתוך הצער והדמעות

החיים מתנהלים בין תקווה ליאוש...

אתה מוצא את עצמך חסר אונים, רואה מישהוא קרוב ללבך פשוט מתחיל להגמר מול העיניים...

ורק אז נזכרים בתוכניות לעתיד, מה רצינו לעשות, מה לראות, היכן לטייל....

הכל נכנס עמוק למגירה, רק התקוה עדיין מחזיקה את הראש מעל המים....

קל לפרוק באנונימיות של הכלוב....

סרטן......

מילה אחת אשר ברגע משנה את החיים

את הפרופורציות

את התוכניות.

כאשר האדם הכי קרוב אליך מגלה שיש לו...

באותו רגע הכל משתנה

זיכרונות עבר מציפים

תוכניות לעתיד מבוטלות

ורק מחשבות רצות....

האם זה עניין של חודשים

האם זה עניין של שנים

כל אותן שיחות על כמה החיים יכולים להיות קצרים מקבלים משמעות....

כל אותם חלומות מתנפצים מול הכאב

כל הצער על דברים שרצית ודחיתה

אופטימיות זה שם המשחק, לפחות עד לשריקת הסיום, כולל הארכה.... 

ילדה קטנה בשביל החיים פסע

בצעד מהוסס אלי היא קרבה

חיבקתיך בזרועותי ואותך עטפתי

כמו בכנפי מלאכים לבנים

אצבעותי על גופך נדדו

כמו נוצות צחורות בכל סימן נגעו

כאישה בין זרועותי התכרבלת

אותם כנפיים אותך עטפו

כעת מילותי בנפשך היגע נגעו

סימנים בגופך הותרתי

ויחד עם נפשך גם אני החלמתי

כעת נוצותי כבר מזמן נשרו

ואותי כנפיים שחורות עטפו

עיניי אומנם כבר בדוק התכסו

ורק מבט אחד אחרון ביקשו

לראות אישה זקופת קומה

בשבילי החיים צועד לה גאה

(לא ידוע)

היא פנתה אלי כאן בכלוב, משם התחיל קשר ארוך של התכתבויות, הכרות מעמיקה.

כבר בהתחלה, הבנתי שהיא שמע, קרא, ראתה, פינטזה ומאוד רצתה...אבל החשש שלה פשוט זעק מבין המילים.

לא שהיית צדיקה גמורה, אבל בכל זאת, נשואה ללא שום כוונה לפגוע בו או לפרק....

לבסוף נקבע הפגישה, כוס קפה בפינה שקטה.

את הצעד הראשון העיזה ועשתה, אבל החשש בעיניה ניכר, קולה מעט רעד, במין אי שקט ישבה.

אומנם רחוק מאוד מעיר מגוריה היית, אך עדיין לצדדים כל העת הסתכלה.

מעט זמן שוב עבר, סשן ראשון נקבע.

לצימר יחדיו הגענו, הוראות מה לעשות מראש קיבלה. 

את דלת הרכב מעט פתחה, אלי הביטה. החזה הקטן עלה בנשימות מהירות עלה וירד.

את ידה בעדינות החזקתי, לתוך עיניה הבטתי.

"אל תחששי אישה יפה, את תמיד בשליטה, לא יקרה דבר שאינך מסכימה" לה בשקט אמרתי.

מהרכב אט היא יצא, מאחורי דלת החדר נעלמה.

כמוסכם, 5 דקות המתנתי, אחריה לחדר נכנסתי.

אור קטן בצד בקע, היא רק עם תחתון עמדה. עיניה מכוסות ומול הקיר עמדה. ידיה על צווארה שלובות

שוט דקיק על גבה טייל,רעד בגופה עבר.

השוט בין רגליה נגע, לאורך הירכיים הוא נע.

הצלפה ראשונה על גבה נחתה. אנחק כאב קטנה היא פלטה.

לאחר זמן מה , גבה האדים וקוים אדומים על ירכיה באור העמום בקושי ניראו.

מאחוריה ניגשתי, לגופה נצמדתי.

" אין לך ממה לחשוש אהובה שלי, כעת את בזרועותי וכאן למענך אני" 

אלי סובבתי אותה, את כיסוי העיניים הסרתי, מעט דמעות מעיניה ירדו, יחד עם חיוך קטן בזוית פיה.

את פיה נישקתי, ואת ידי לתחתון לאט הכנסתי, את הרטיבות באצבעותי חשתי.

כך עמדה ומתשוקה רעדה, לבסוף בי אחזה ובקול גמרה.

את התחתון להסיר דרשתי, ולרוחב המיטה לשכב אמרתי.

במיטה פשוקת אברים שכבה, ראשה מעבר לקצה המיטה.

את בגדי לאט הסרתי, ועיניה במהופך עלי הביטו.

לאט למיטה התקרבתי, ולפיה חדרתי...

לבסוף גם חבלים והשוט שוב למשחק צורפו...

כך הזמן לו חלף ויחדיו במיטה שכבנו, כפיות כאלה היינו, אותה צמוד חיבקתי, ולאוזנה לחשתי.

כשלבסוף התלבשנו, אלי היא ניגשה ואת שפתי היא נישקה.

"תודה אדוני" אמרה

מעיניה החשש נעלם כלא היה....

במהלך השנים הייתי כאן כחבר רגיל

זמן לא מבוטל כמנוי זהב

ולפעמים סתם נעלם מכאן.

דיברתי עם כמה וכמה

חלקן במדיה אחרת הקשר נמשך

חלקן כבר בתחילה ניגמר.

עם חלקן נפגשתי להכרות ומשם זה זרם

חלקן אחרי הפגישה זה ניגמר.

כל זה רגיל וברור, כך הדברים כאן מתנהלים.

מעל כולן הייתה אחת

שאותה רציתי ממש.

קשר וירטואלי של חודשים

שיחות סתמיות וחלקן ממש עמוקות

פגישה אחת ארוכה ולא מחייבת

וחזרה לקשר וירטואלי.

אותה, כל כך רציתי, אבל היא בדרך שונה בחרה

גם לאחר פתיחות משני הצדדים

לא תמיד זה מתאים...

כמו פטריות אחרי הגשם

כך כל מיני זכרונות עמומים

לפתע אצלי צצים.

חלקם עם הזמן התקהו

ורק שברירים מהם עדיין קיימים

חלקם עוצמתיים כאילו היו אתמול

ישנם כאלה שעמוק בלב אוחסנו

וכעת כמו פצע ישן שוב הופיעו

ישנם כאלה שלעולם אנצור

אבל עם הזמן גם הם כבר לא מה שהיו

אז עד הגשם הבא

עם הזכרונות אתמודד

לפעמים יהיה לי עצוב

לפעמים חיוך טיפשי על פני יופיע

ניראה מה הגשם הבא איתו יביא...

החיים שלי לכאורה ניראים מושלמים...

אבל מתחת לפני השטח הכל גועש

עייפתי כל כך מהכל...

עייפתי מלסחוב את העגלה..

עייפתי מהמשא על כתפי...

עייפתי מכל מה שעמוק בלב..

מעטים כאן שמכירים אותי...

רבים בחוץ שמכירים אותי...

למעשה, אף אחד לא מכיר אותי.

חושך ודממה מסביב

יושב כאן והדמעות מעצמן זולגות

כן! גם גברים חזקים לפעמים בוכים.

סתם פוסט פריקה כזה. הדף סובל הכל...