זווית אחרת

זאת תקופה ארוכה שאני לא באמת חיי

לא מתנהג כמו עצמי ובקושי מצליח לחייך

ואומרים שיש לי חיוך יפה.

במשך 8 וחצי חודשים שאני מפחד לחלום 

ואם אתה מפחד לחלום אז קשה לך לישון 

כמה אפשר לא לישון?

עסוק בלשרוד, לנשום, לקום בידיעה ששוב אפול.

אבל אני ממשיך לקום. 

זאת תקופה ארוכה

שאני כל כך סאדיסט ורע שאין שום גבול שאני לא רוצה לשבור

בו זמנית

אני המזואכיסט שלא מצליח להגיד, לשחרר, להפסיק לחשוב, להפסיק לדאוג להפסיק לאהוב

לקבל את זה שצריך להפסיק לאהוב

ושום כאב פיזי לא כואב כמו הכאב הזה

וזה לא משנה כמה הסאדיסט שבי מנסה,

לא משנה כמה הצלפות פיזיות מילוליות המזואכיסט מחפש

ומול כל ההתמכרויות שיש לי היא כנראה החזקה מכולם

ואני בהתמכרות פעילה. 

——————-

וכמה מזל היה לי

למרות שלמזל אין באמת קשר לזה

כי במשך 10 דקות נסיעה שהיו לפני התאונה החלפתי שירים עשיתי שיחות הייתי באלף מקומות 

אבל לרגע אחד, שבריר של שניה אני נשבע

ראיתי את המכונית שלפניי מאבדת שליטה וטסה לנתיב שלי

צפרתי באינסטקט וסטיתי עם הרכב לשוליים עד שאני ממש צמוד לפגיעה במעקה, ובזמן שהרכב שלו מאבד שליטה לצד השני וטס ארבעה נתיבים ימינה, אני מרגיש בום חזק ופוגע בשוליים ועף ב120 קמ״ש לנתיב האמצעי באיילון, ואני ממשיך ללחוץ על הגז כדי להשתלט על ההגה שרועד לי בידיים, אני מסתכל מהמראה בצד לראות מה קורה מאחוריי ואני קולט שאין לי בכלל מראה ואני שומע שהגלגל עושה רעשיים מוגזמים ואני עוצר בצד אחרי כמה מאות מטרים

הלב שלי דופק על מאתיים והגוף לא באמת מצליח לעכל

מה קרה (יום אחרי הגוף לגמרי מעכל את מה שקרה)

והמוח שלי? בכלל חשב על משהו אחר,

על כמה שאני רוצה שהיא תחזור לחייך, חיוך ענק כזה שבא עמוק מבפנים.

על כמה שאני רוצה לחייך שוב ושוב

חיוך נקי.