לפני 6 שנים. 3 ביולי 2018 בשעה 7:47
החוסר ידיעה, לשבת בחדר לבן ולהרגיש את ההתרוקנות הופכת לרעב מורכב וקיצוני.
תמיד בתי חולים עשו לי תיאבון ואני ממשיכה להסתכל , מסתכלת עליהם ומחייכת.
הייתי במקום שלהם. ישבתי שם איתם ואפילו שכבתי במיטותיהם. הרגשתי הכל מהכל, את הכאב החד בחזה שלעולם לא אהיה מי שהייתי ואת הכעס הופך למעין סרטן שרק גודל וגודל.
אז הנה הוא, בית החולים ; חדר ההמתנה למוות באדרת חלוק לבן וחיוור וחיוך אילם שהדבר היחידי שמחזיק אותו שם הוא השעון.
ובכן, תמה המשמרת.
לילה טוב.