ואז מה הארון קבורה שלי קטן?
מותר לי.
מעולם לא ביקשתי עיטורים או דרשתי להם. כי ידעתי שהם לא מיועדים לי. אני סהכ אדם שמת.
כי לי כבר אין רגש. ולי כבר אין לב פעם שיזרים לי את הדם לחדרים בלב. גם המוח כבר לא מריץ לו שרוטונין מתקתק. מר לי וכואב לי כבר ממזמן מזמן.
האלכוהול הוא עכשיו החבר האכזר. והקיבולת שבנפש הכלכך גדולה, גם היא כבר לא מכילה חוץ מלילה נצחי וקריר לגופי העירום. לא ביקשתי. לא ביקשתי דבר. גם לא להתכסות.
אני קטנה פה בעולם הזה. קטנה מכדי לנסות והסביבה שלי אפורה כלכך ומתפוררת לחתיכות. הידיים שלי כבר נשברות. להרכיב כבר לא כדאי ואי אפשר לתקן אותי כי אני לגמרי הרוסה. אז אין גם בשביל מה. כי "לי זה לא יקרה." אמרה מראה שבורה.
וגם אז מה אם הפוסטים שלי מפחידים ואף אחד לא אוהב אותם.
הם עושים לי בלב קצת פריקה בנפש המרה. קצת קלילות מהכאב שמוצף כמו חרא אז מותר לי. מותר לי לכאוב.בדיוק כמו שלך.
ואז מה אם הארון קבורה שלי קטן. ככה אני פחות אתפוס עוד מקום בעולם.
