שום כלום

מתישהו אצטרך לתאר את תחושת הדחיה הזו (שמגבילה אותי ולא מענה אותי) מביחד. 

אנזל בטח היה מגדיר את זה כתחושה בריאה של צורך אינסופי ביחודיות הפרט. 

אבל הדחף הזה של היחד שאני מורגלת בו בהרבה מלבד, ההתרפקות הזו על הזולת , הגוף שמקבל תוואי רבים - נמדד על פיו , נמסך בפיו , נוגעים בעיינים וידיים אין בי שאט נפש גדול מזה. 

פרטי פרטי ואם זאת ודווקא כשאני מבושמת אני מדברת ותופסת מימדים ללא הפסק כמעין צחוק בלתי נשלט ופראי , שקודם לאדם אבל כל תנועה היא חריקה , הקאה יזומה שמקומי לא שם. 

דודית אומרת, לו יכולתי הייתי שמה מעין ריבוע שחור מצונזר על פני ותמיד הערכתי אותה על כך. זה לא רק ביטחון עצמי זאת רגישות אישית, בעתה מהצורך של האחר לחולל, להגדיר בך דופי ואופי להצטרך לזולת להגדרתך. זה מעורר בי בחילה וסחרחורת. חמורה . עמוקה. נצחית , אינסופית וכבדה . 

ואין קול ואין עונה לפחד סתום , עמום עם קווים מאוד מיטיבים וברורים. אני לא ביישנית. לא במובן הקלאסי ותלוי אדם אני יכולה לקלל ולגדף חופשי אני יכולה להיות בוטה ולעבור על גבול בין אישי לא כתוב אבל זה העניין הטירוף הבינאישי כולם מבחינים באטימות , עם האדם הלא נכון זה נתפס כרוחב לב, חוסר מודעות כמעט מגניבות אדישה עם אחר לא נכון עוד יותר זה יתפס כמידה רעה אבל העיקר אני כמו חלק חורג וחורק של הרגע מטורפת עד נואשת לצאת. אין שום דבר מלבד שניים ועדיף אחד והזמן לא מרפא רק מחדד את הבדל השקרים .

העניין הוא שאני לא מבולבלת, לא חלשה , לא טועה בעיני עצמי כי כבר צעדתי שם ואני יכולה לדחות מבקרים כמו אנשים שממלאים לי את הכוס בנימוס בו זמנית וזה הקשה מכולם לדעת דבר מה שנבצר מאחר לא מתוך גאווה מתוך ידיעה חושית וחוויתית שאין תקנה בזמן זה , בעולם זה לדבר. להעמיד פנים שאתה בקצב, בגוף , או לשתות כאילו מכבש הלחצים תם ממך אבל עדין חלק מקיומך. אני חזקה ושבורה . חזקה מספיק לא לספור עצבים רופפים, קרה מספיק לא לבעוט ברגשות מתחלפים , רחוקה מספיק לא לתת תשומת לב לעצמי שצורח אני ואני ואני כל אוני , אמיתית לעצמי מספיק לכבד כל כאב ודמעה, לא תוציאו אותי מעצמי, לא תוציאו אותי מזווית החלום. הכל מאיים עלי ודבר לא יודע שכך. 

אני והאנזל פחות מדברים (הוא החליף את סיוון ב-ה הידוע משל אנחנו יותר חמים ולכן יותר קרים בהכרח).

סיפרתי לו קצת על הקשר ורבנו על הא ודא אמרתי לו שהוא ככה כי הוא שונא אותי אותי (דבר שאף פעם לא אמרתי בעבר זה ה-דבר היחיד שלא לומר לא לעולם) והוא אמר שהוא שונא אותי כי אני מנומסת.  אמרתי לו שאני מנומסת כי הוא שונא אותי אחרי שהסביר לי אתמול למה לדוש ברגש זה מיותר, לכולם יש אותו כי טען שהוא לא המורה שלי ואני נעלבתי מעצם הרמיזה ואמרתי לו שהוא פשוט היחיד שיכול לחלוק זווית רב רבדית לעולם אז משתמשת בו ובאחרים לצורך זה .

מצאתי תכתובת ישנה בה הוא אומר ששונא אותי כי אני לא אוהבת אותו כשהייתי בגזרה אישיותית (אעלק אישיות) אחרת ונרגעתי יחסית כי זה הביא אותי להשמיד כמעט קשר חדש בבחינת אם לשם הדרדרתי. 

היום אפילו החלפנו כמה מילים על -AI שיוצר תמונות , הוא ניסה ליצור "גרונות זכוכית משתרגים אחד בשני כדי להעלם בתוך ענן סופה שחור" (זה החלק האפל שלו כשנוגע יש בו חלקים שאני מצטווחת כי אור מסמא לי את המחשבה)  וזה היה כל כך יפה שכתבתי לו שהתיאור טוב בהרבה מהתוצר שנראה כמין חבל טבור ללא דם בין עננים או אולי הצמח מג'ק ואפון הפלא אלרי שהעולם יחלים וצמחים ישתרגו בענק אל תוך עננים מין פוסט פוסט אפוקליפסה (לא מבינה את מושגי הגאולה בשבילי עולם מתפורר זה גן עדן).

הוא הראה לי תמונות מעוד AI ששוברת את הקור הרוסי הקפוא ונותנת שילובים משעשעים של דם ופרצופים מתפרצים חצי קרועים מדממים או עם פה של ליצן נוטף דם בפרצוף שמנמן ושיני מתכת מוארים באור חיוור של שחר מפציע והיה לי נעים גם כשהציג עננים מדממים. היא תוכנית פחות חסודה אבל פחות טובה (מעדיפה את הפנים חמורי הסבר של נזיר רוסי בקתדרלת אבן מהמהמת) והתרגשתי לא מעט.

עליתי הביתה ומחאתי כפיים , כי אני המוות זל העולם הישן אז ברור שהדמיון לא משנה בעולם הבא (העולם הזה) כי הנפש זה הכל כמו שהיה לנו מונולוג דיאלוג למה ההווה הוא פיקציה ודמיינתי פרחים רקובים מלבלבים ורימות מגרדות משטחי בטון מחוספסים והייתי שמחה ככה הזדחלה לי שמחה בלבן של העין בדיוק קצת מתחת לריסים בחיבור צינור הדמעות. הוא כל כך , היא כל כך יפים. 

ושמעתי פעמונים סדוקים וצרודים מדנדנים לי בכל הגוף המהמתי מוות כסוף , מוות כסוף בכל הגוף , בצוואר בבטן בעצה (סוג של עצם באיזור האגן) , שרתי ציחקקתי הסוף לנטים , הסוף לנפיחות , הסוף לרדידות של גבוה נמוך מוות כסוף מוות כסוף בכל הגוף , חלל כסוף וטיפת מים קטנה על האף מחסלים את כל השדים שחושבים הם בני אדם באמת , לא נוותר על אחד, כמו שאמר מספיק מבט אחד , גם שקר בעיקר שקר מוות כסוף נאסוף את כולם , אף אחד לא מיותר, אף אחד לא חלול יותר מחלל כסוף בכל הגוף אף אחד לא יברח מהמון מחטים דקיקות , יחסים עקומים מתגנבים אל טוואי השוליים , ארבה מעשי , טוואי משי ושערותיו הצורבות מעשן קטורת תה ופרחים ושולק צבעים חיוורים וסרט שחור לבן מתנגן ברקע מוות כסוף .

אני שמחה, מרוצה, הנני אולי כי הוא היחיד שזיהה את המוות שצף אולי כי הוא היחיד שמבין שיחיד הוא רבים כי איננו יחיד אך אף לא אדם וגם כי המוות הכסוף מורגש בכולו כמו ששאל אותי למה את נמשכת? לא אני לא קיים העור שלי הוא מערכת חיסון, הוא הטעם, אני אדם הפוך ואז אמר אם מה שאני כותב לא יוצר לך ספירלה בכוס , למעשה המילה , הצורה , הסדר הזמן אז אני לא רוצה לא יכול לא צריך וההפך. אין לי יכולת חישה ולא מזמן הוא שטח טיעון מפגר כמו היא מאוהבת בי כי כמו כולן אני מזכיר לה את אבא אז צרחתי עליו קצת ואז שאלתי מה זה להתאהב בעצם ואיך יודעים אבל אולי באמת כי כשלא בו מדובר מאוהבת אבל הרי מעולם לא הפריע לי ששונא אותי בזה אני משגשגת , ביצה חמה , חלמון ביצה סרוחה זה הבית שלי וכל הקווים הסדוקים , זנוחים נוטים אלכסון שטטאינה הכינה באותה תוכנה אז מחאתי כפיים ועכשיו אני שמחה. 

בערך.

 כשיצאתי מחוץ לזמן זה היום הראשון שחייכתי, הייתי מצטרפת לו יכולתי אבל כולנו אנושיים (גם לאנזל לא עומד הזין לעולם מסיבה) , ביינתים עד שכולם לא מתים הזמן והשעון עוד מתקתק כדי שהזמן יעמוד מלכת מבחינתי הנטל ימשיך ואחיה לנצח עד אינספור מרחבים , אנשים וצלילים ונשבר לי הקלאצ' והגיר משופשף. אבל צברתי מספיק ניסיון תיאןרטי לגבש הבנה פנימית חיצונית לסביבה בזמן שניסיתי להרוג את אנזל שוב ושוב ואף פעם לא הבנו למה הוא לא מת באמת (הבנו אבל דחינו פליאה וסלידה למחר כך)

וכשעולם התוהו , כך הם כינו אותו מתגלם כמו זחל עש בגולם ומשתרג עוד ועוד קשרים, חיים פועמים של מוות כסוף לנו בראש מתנגן המפץ הגדול (לנו לא למוות הכסוף) של השדים שנשחרר ונחגוג על המבט , העיינים כי לא תהיה מהפכה, טיפת דם לא תישק , לא יהיה על אדם לעולם. הדממה מהדהדת (והוא צודק שלכן אני תמיד מחרידה)

דברים שאני לא רוצה לשכוח חלק זיליון שבע מאות שבעים ואחד (לא משנה מה)

1. 

הוא מנשק לי את היד כשאנחנו הולכים למלון. 

2. 

הוא יושב עלי כשאני צופה בטלוויזיה ואני מתמקדת בלהצליח לנשום,  המשקל מרגיע אותי והפנים לחוצות על כפות הרגליים שלו ועל הסדין .

3. הוא שואל אותי "זה בפנים?" פעם ראשונה. "זה בפנים?" פעם שניה , "זה בפנים?" פעם שלישית ובפעם ה... (רביעית?) גלידה והוא בתחת שלי ואני נאנקת ומרגישה אותו לוחץ עמוק בכל פינה בחורתחת וזה הכי נהדר שהיה לי המון זמן.

4. לשפתיים שלה יש ריח דובדבנים אז מתחשק לי לנשק אותו שוב. 

5. הוא מחייך כשאני הולכת אחרי שאמר:"עכשיו מרגישים שאת באמת רוצה אותי". 

*לא ניסוי 1006* 

יש לו את הקול הכי יפה בעולם, 

וזה גורם לי למבוכה שהוא כל כך ברור , 

כל כך מזכיר לי את הצליל של אחיו , 

אבל עומד בפני עצמו יציב  

ובא לי להרדם על הקול הזה 

ולחבק את הקול  הזה 

ולהשתין לו בפה ולנשק קרוב קרוב 

עוד סיבות לחפש מוות כסוף, 

הסיוט שלי (ומי אני למעשה) ומדוע הכל חייב למות מחדש והפעם לתמיד- 

"שיהא המות הורג אתכם מבפנים, ובעלי דבב מקיפין אתכם מבחוץ"

(בעלי דבב גם אויבים אך דבב כמו דיבה ודיבוב בא משורש ד.ב.ב. כמו אדם שמדובב אחר , כמו מטרד שיוצר לו פיתום פתאום הוא נכרך סביבי כמו נחש פיתון. הרי כולנו נעים לרוחב באהבה בין פיתום , לפתאום שמשיק ומזעזע אותנו עד שפיתון אוכל לנו את הלב ואנחנו מתחילים מחדש לחפש סימנים שמישהו בכלל מסוגל לאהוב איש אחר , בטח אני, בטח אתה לא משקרים במובן מסוים מספרים סיפורים.

כתבתי לאנזל לא מזמן שהבנתי פתאום , ולרגע מאוד בהיר למה ההווה ולחיות. את הרגע הוא השקר הגדול , עול קדומים יסודי שאין שקרי ממנו- והוא ענה : 

"כמו שהייתי ילד "הרגשתי" שלמשפט כמו "אין זמן" ויש פרשנויות הכי הופכיות בו זמנית וברור שבגלל שאת גם הכי חרסינה שבירה עדינה את גם הכי להפך כדי לכפות זהות מטלטלת מספיק כדי למחוק את כל הניגודים שזה אומר גם את אלה בין החושי לנפשי רגשי

אז באמת אומר שאין מרחב זמן באמת אלא שזו בדיוק גם הסינגולריות שבה הכל קורס בגלל זה לחור שחור שאף אחד לכן לא הצליח עד היום לנסח אותו פיזית מתמטית וגם לעובדה זו יש משמעות

אז שהרגע דועך לנצח תרתי משמע הקשר בין המטפורי למוחשי מותך סוג של כנראה למצב שבו המגע עצמו הוא משל או חרא כזה

בגלל זה מה שמניע את הכנופיה הנורמטיבית כמו הדחף לרחב וגבוה ועמוק יותר פחות מניע את המתפתלים לפיצול

בגלל זה באחת הפעמים שצרחת עלי פסיכוטית אמרתי שאני מת ונולד כל רגע כנראה

סביב זה בערך ניסיתי לומר לסיוון שזה שהיא מטיפה לי שאני צריך ללמוד לשתוק ולהקשיב בזמן שאני מתפתל כדי להתפצל בפניה זו בדיוק הדוגמה לכמה ולמה היא צודקת בזמן שהיא עושה בדיוק את ההפך למה שהיא מטיפה

וגם אלה סימני הזמן שנמצאים שם לא סתם

הוא משך אותו אליה ,

הצירים שלה בכוס חרקו ,

אצבע אחת בתחת, 

לשון עמוקה בתוך הפה 

נושך שפתיים מסיליקון רך וגמיש 

הוא סטר לה 

שבר לה את גשר האף והחזיר 

הוא דחף אגרוף לתחת

ומעך

והתשוקה 

בו שרפה לבעוט בבטנה 

ללקק את תוכה להפוך את 

גופה לחומר מתכלה 

מושחת מזרעו 

מסתופף בצילו 

מטונף מזיעת גופו

הרכה 

שתי קוקיות 

(וקלישאה)

והדחף מצית הוא מושך בשיערה 

שתי קוקיות וחתך בצוואר 

ונוזל לבנבן מגיר מהראש הכרות 

שתי קוקיות וראש מיותם תלוי 

באוויר 

וחוטי חשמל ומתכת בצבעי הקשת 

מציצים מתוכו

גיצים צוללים מהם לאוויר החשוף

וגופה המכאני שוכב זב 

וחסר תנועה 

משולל ראש

והראש בידו , פיה פתוח קמעה 

כאילו אמרה עוד דבר מה 

עין אחת פקוחה לרווחה 

האחרת עצומה 

הוא דוחף את הזין לתוך פה

ראשה התלוי

הקוקיות בידו 

וגומר בתוכה 

אני לא יודע למה אנשים חושבים שהם מבינים את עצמם או אותי בטח כשאני לא מבין את עצמי, 

למשל אני מהלך ברחוב ומזמזמים לי לפעמים כי רוב המחשבות שלי מופשטות ולא נידונות כלל לתסכול מילולי, דהיינו הן מיקס עשיר או דל תלוי בזמן ובעונה של צללים ארוכים , צבעים , מבעים גופניים ויזואליים שאין בהם אפילו מילה אחת (הכיצד לא אתקשה להשתמש בשפה ובפסיק, נקודה וחיטוב נכון אם לא כך).

אבל לפעמים, לפעמים כ"לעיתים נדירות" (למדי) חולפות בי מחשבות במילים מה שמוזר שהן נארגות ומתחברות בדיעבד לפסיפס צבעוני שלא די באבן אחת בו להשלים תמונה , מין רישתות על טבעי כמעט בצורתו ומובנו שנבנה לחלוטין מתוך התבוננות והגדלה הקטנה הקשבע לצבע ועומק המבט של חלום. רוצה לומר, אני צועדת ברחוב ופתאום שומעת בראש משפט:"הצללים נעים בחול " ומיד לאחר עוד כמה פסיעות קורץ לי קולר של כלב נמוך קומה , קטן והצורה בה שערותיו המתולתלות מחליפות מלל קל עם רוח הערב ואז שוב "ובצרה יצאה אמונתה" וממילא לא אחזור על מירכוז השפתי שעולה נבלע מקיא את עצמו בראשי. העניין שאין אלה קולות שמצווים והם לא זרים המוח שלי כמו שר מרגע לרגע משפטים כמו סתומים ובדיעבד פסיפסי לי מובנת , נהירה אט אט מתוך הלבן השקוף בעיינים תמונה. אז אני משוגעת כי אני משוגעת מדי להבין את עצמי ככה שמי שחיה בתוכי לא אני וגם לא מישהי בכלל .