שום כלום

סרט נהדר ומעניין (זמין בנטפליקס)

ההנחה המוזרה שאני אמורה לכתוב בשביל קהל? 

לא תודה, אני כותבת לעצמי ואפילו מסתירה כל תקופה את כל השנים שלי כאן רק זמין לעיני . 

למה אם זו פלטפורמה ציבורית צריך לכתוב למישהו? אם מישהו או משהו נענה כל טוב לו. אם לא אז לא . 

למשוך אנשים , מתוך כוונה מצודד, מתוך התכווננות לאחר תמיד חשבתי שיש בזה משהו גס. לא בכוונה למצוא אדם- את זה אני מעריכה אבל זה כמו להחפיץ את עצמך לאחר במקום לתת לאחר לחוש ולהחליט מה מתאים לו. ליצור מעצמך מסכה במובן מסוים להתיישר לאחר. הדבר שהכי משמח אותי מאז ומתמיד שהצורך שלי בסופו של היום הוא להפוך לבבת העין של אף אחד והנטיה שלי לברוח מאנשים גם שומרת עלי במובן מסוים חף מגינונים.

כתבתי היום על הקושי שלי לזהות פנים של אנשים , כמו השחקן של דהאמר מאימה אמריקאית כאותו אדם בגלל שאף אחד לא מתייחס לשינויים הקטנים שהפנים של אנשים עוברים כאילו הם אדם חדש כמה תשובות יפות שקיבלתי בנושא היו דברים שארצה לזכור שהעלו כמה אנשים ודיברתי על היכולת שלי לזכור פרטים הכי קטנים אבל למשל קושי משמעותי בזכרון שמות של אנשים, ספרים או סרטים (זוכרת את החדר שלי מגיל 3 למשל לפרטי פרטים)- 

אנזל-

"

אבל יש גם אוטיסטים למשל כמו אמא שלי שיכולים להגיד לך מיידית באיזה עמוד ושורה מופיע משפט מסויים בספר אז לדעתי זה פחות משנה אם הזכרון צלילי תמונתי מילולי או מספרי אלא די בעובדה שהוא טוטאלי כדי לחולל זהות הנוטה לראות מעבר למחזורי ולגלי שזו גם הסיבה לאפקט הבועתי ולתגובתיות המאוד שונה אופיינית לאוטיזם

הבעיה שזה דיפרנציאלי
זאת אומרת מהרגע שצד והיבט אחד הופך לדינמי היבט אחר יהפוך לסטאטי ומקובע כדי לזהות בכל שינוי ניתוק, עובדה שיש לה גם משמעות רגשיות אולטימטיבית כמובן

זאת אומרת שאם את מתקבעת אינסופית על היבט אחד, למשל צורה, את מאבדת בהכרח מידע הנגזר מהיבטים אחרים, מידע שאמור להשלים לך את התמונה
לא במקרה זה כל השטיק של תורת הקוונטים
זה הדילמה שאיתה היא מנסה להתמודד
שככל שאת ממוקדת בצורה תאבדי מידע הנוגע לתנועה
ולהפך
עובדה שגם הכי נוגעת לקשי מיקוד וקשב כמובן

למשל
אתמול צילמתי ציפורים מעל הקניון
כדי לקבל את הצורה הכי מדוייקת שלהן אני צריך לצלם במהירות הכי גבוהה, זאת אומרת לחתוך את התנועה להכי הרבה תמונות אחרת זה יצא מטושטש
אלא שאופי ויופי הציפור נמצא גם בתנועתה במרחב וכדי לצלם את התנועה הזאת אני צריך מהירות צמצם הכי נמוכה כדי שהמצלמה תקלוט בבת אחת מיקומים שונים של הציפור

לדעתי אוטיסטים נקרעים ונקראים הלכה למעשה בגלל זה בין ההכי איטי להכי מהיר
אני יודע שבכל מקרה אני כזה

ויש מצב שבגלל זה שאלת התנועה כל כך צמודה לשאלת השפה באוטיזם
ובהתאם הרגישות למבט ומגע"

פלונית אלמונית :

"שינויים אנרגטיים (הבעות פנים וקול) חושפים אנשים שונים באותו האדם, גם בהפרש של שניות. אף פעם לא הבנתי איך הקטע הזה לא מקבל יחס בתרבות הנורמטיבית, כי בחוויה שלי אני אדם אחר כל מפגש ואדם אחר בהפרשים של דקות בתוך המפגש. אבל בעצם זה די הגיוני - חלק משמעותי מהיכולת לתפקד בהיררכיה ובנורמה החברתית זה לייצר זהות עקבית, אפילו מותג. הם מתייחסים למה שחשוב להם - העקביות - ולא נותנים חשיבות לפלואידיות ולריבוי. אז זה פשוט נמחק מבחינה אונטולוגית, וככה דפוסים אנרגטיים שונים באותו הבנאדם פשוט מתמזגים עבור הסביבה לאחד."

לגבי זמן , כי תחושת הזמן שלי יחסית ולא רציפה לפעמים עצם הבנתה רעוע (מה שנוגע לחוויה של ההווה כפיקציה, זכרון אצלי וכמובן החוויה שאני "נעדרת" מקיום" - 

זיוי רשמה לי : 

"לתחושתי, לא הזיכרון עצמו מפריע להוות, אלא תבניות עוויתיות שעושות בו, בנפש, בגוף, עיבוד מניפולטיבי מסוים. זיכרון, לתפישתי, לא יכול להיות נפרד מחוית ההווה שלי, שהיא הקשרית מרובדת. לפעמים, כשמשתחררת בי עווית משתקת, אני מרגישה את כובד המשקל של התבנית. הזכרונות ממשיכים להתקיים, אבל הם מקבלים משקל אחר, נרקמים ברשת ככה שאני נקלעת לבורות פחות נדחסים, או שהבור נעשה לתעלת לידה. עבורי העמקה של הזדהות עם כיוונים שונים, מדללת משקל יתר על אירוע מסוים, ופותחת לקראת רצוי בלתי ידוע מראש."

ואנזל:

"

העוויתיות הכרונית תרתי משמע נגזרת מגוףנפש הנקרע ונקרא כמו שתיאורו כאן בין פרשנויות שונות כך שזה דווקא הכי מילולי, למעשה בגלל שזה לגמרי מילולי ההיבט האינרציוני של הזהות מתבטא בחדות כל פעם שרבדי הזמן בבסיס הזהות משנים את מיקומם יחסית אחד לשני
זה גם מתכתב עם מה שמור כתבה שפרשנותה את המציאות משתנה מצטלבת ואף סותרת כל הזמן

משער שכל קומבינה רב רבדית מתארת זהות מובחנת די כדי להכריח מצע קוהרנטי מספיק אם כי לפרק זמן קצוב עד ששוב שינוי טקטוני כזה או אחר מחולל אינרציה לכיוון אחר המשמשת כמצע סמנטי די כדי להיות "שפה"
אולי זה תואם למצבים היסטוריים אבולוציונים
סביר

מעניין שגם ווירגיניה וולף תיארה זהות מולטי זהותית דומה מנופצת זמן אבל קוהרנטית או על קוהרנטית בדרכה

בורות נפערים כתוצאה ממתחי גוף נפש משתנים
כתוצאה מציפיה מסויימת שנתקלת בתגובה הפוכה לה למשל נוצר בור

גם גרביטציה היא בור
אם אתה לא נמשך לאף אחד או אחת ולכן גם לא נדחה אתה לא חווה בורות וגם לא בליטות"

ממשיכה להעתיק את השיחה מול זיוי (תגובתה):

" אנזל יש איזשהו מהלך שחוזר על עצמו בשינויים נרטיביים חווייתיים
חוזר וקורה שיש הצטברות של רישום שינויים קטנים בנרטיב/חוויה, שמגיעים למן עומס נשיאה שמקריס את המערך, ופותח אותו לארגון מידע מחודש
נוצרת בשלב "מעבר" תחושת בור אנרגטית
כאילו מערך מתחים שהיה בעודפות מתח וצפידה, נשמט לנפילה
והבור והנפילה חושפים, עם הזמן, מערך מתחים אפקטיבי, דינמי יותר" 

מענה שלו , יפה בעיני על גבולות אישיים מתוך ההוויה , החוויה ולא מתוך סף החלטה אישית (היומרה הקבועה ל"רצון חופשי" ושליטה על קיומך):

"

בגלל זה עם הזמן חושית ונפשית נלמד לי לאהוב את הנפילה, את הבור, את החור, שברור לי שבדיוק כמו שכתבת זו בדיוק התנועה, התנודה, הנחוצה לשינוי המשקלים בצמתים כדי לאפשר תעבורה בין נרטיבית אפקטיבית יותר

בגלל זה כשבוויכוח אחר כאן אנשים מתארים מעצורים כמגלמים החלטה אישית אני פחות מתחבר שלדעתי מעצור, נקודה, ולכן קצב, מתפתח כמו שכתבת קריסה אחר קריסה 

וכעובדה חוויית העודפות המשתקת תדירה בענק לזהות האוטיסטית כדי להצביע לסוג הרבה יותר דינמי, וסטאטי, של זהות ולכן היה ממש כיף בהינתן דיאלוג איתה

אז גם אין ספק שאין רע מזיק ורצחני יותר מהיחס המקצועי לקטטוני למשל"

ועל זה זיוי עונה :

"אריה אנזל אני מגיבה יחסית הרבה לאחרונה בעצירה, נקודה וסימן קריאה, בסביבת העבודה ולא רק. זו תגובת נגד שיש בה "לא תעשו בי x", לא רוצה ולא מסכימה. אבל התגובה הזו מחריפה בדרך כלל את מצבי, מסחררת ותולשת. זה מתחבר לי להזדהות יתר, מהשיח כאן עם שניר. גם כי יש תחושה שאני עוד יותר נועצת את עצמי לסטאטיקה של להיות "משהו", סגור, שמשתמשים בו. כולאת את עצמי לויכוח נראטיבי חסר מוצא.
ואילו התנועה שאני לומדת להטמיע למפגש מותח (באיטיות מורטת, שככה כנראה מטפטף לצוף) היא ציפה ונוזליות, שזה אולי למשוך את האנרגיה ואת חוד ההזדהות לעבר הבור."

אנזל:

"כי עצירה גם היא הרי מוטת הקשר ולא מאפיין עצמוני של הזהות

המאפיין העצמוני לכאורה הוא הנטיה לפתח עודפות מול ועם סיטואציות שלא משאירות חותם מיוחד באף אחד אחר

גם לדעתי תחושתי חווייתי המודעות לזמן מאפשר לאוטיסט יותר מלעקוף את הבור אלא לזהות איך ולמה הוא נוצר מלכתחילה שגם זה היבט של זהות מוטת הקשר שממנו הנורמה מתעלמת כדי לזהות אותנו כחסרי קשר והקשר לגיטימי בכלל
אנחנו מזהים את הדברים בזמן ודרך היווצרותם
ביחוד כאלה שהנורמה חווה סטאטית"

בהקשר גם ס כתבה תגובה יפה ודודית - 

ס- 

"לכל חיתוך בהווה, מימד קשב נוחכי יש את הקשרים והקשרים ומשקלים וחשיבויות וזכרונות ומרחקים משלו." 

דודית- 

"חושבת על זה המון "בזמן האחרון".
ותחושת הזמן שלי לגמרי לגמרי לא יציבה. אותו אירוע יכול להיראות לי לסירוגין כאילו התרחש לפני המון זמן, וכאילו קרה זה עתה. שמתי לב שזה תלוי דרך איזו פרספקטיבה אני נזכרת/מהרהרת באירוע, או ליתר דיוק, מה בדיוק גרם לי להיזכר בו או לחשוב עליו.
זה כאילו מתקיימים במקביל הרבה רצפים, שכל אחד מהם מתארגן לי אחרת באופן טמפורלי, ולכן אם אני אחשוב על אירוע או אדם מסוים דרך רצף אחד, הוא ימוקם אחרת בזמן מאשר אם אחשוב עליו דרך רצף אחר."

זה מוזר. 

חשבתי למה בחרתי לנתק קשר מיוזמתי והולך ומתחוור לי שהמניעים שלי משונים (גם אם עקביים לאורך השנים).

אני לא בראש לנסח את זה כעת אבל זה קשור לעובדה שאני לא חווה רגש עז מבע לרוב האנשים. רובם לא חודרים לי מתחת למעטה הקשיח. 

זה קשור לזה שאני עושה עסקאות מטופשות עם הגורל , למשל מה הסיכוי שאזהה שהשחקנית היא אחותה של הסקסולוגית שאיתה מדבר? קלוש נכון? ועוד ביחס לזיהוי שבוצע ע"י זה שבאמת שקעתי בדמותה ופתאום הבחנתי בקווי דמיון מוזרים בינה לבין אדם שהיה הידיד הטוב ביותר שלי שלא ראיתי 15 שנים. זרה מוחלטת . אז אני אומרת לעצמי בוודאי יתברר שאני טועה - לזהות אדם מסוים ועוד קרבת דם ע"י אדם שלישי שקרוב במקרה לשחקנית זו? מה הסיכוי? אם ימצא שאני טועה ואומנם זו מדינה קטנה אבל מה הסיכוי אז הגורל אומר שנכון להתרחק ממנו. 

זה קשור לבילבול שלי לגביו, אני תמיד חושדת בו שהוא אומר דבר מהפה לחוץ ומנגד אני חווה תחושת בטן חזקה שהדברים שונים לגמרי מהחוויה הזו (שהוא אדם מקסים) . שיש בו עומק. שיש בו אפילו שלא מבין לרוב למה אני מכוונת (ולא תמיד מתעניין אולי כי לדעתו אני לא ברורה) כי יש בינינו קווי דמיון משונים. למשל מה שעברנו עם סבתא שלנו. הקושי החברתי. העובדה שהוא פולי. הצורך שלו במגע אינסופי. העובדה שהוא לא נינוח לדבר על דברים שלא מבין. אולי עומק מסוים שנגיש רק כי מדבר קצה קצהו של קרחון ממה שעובר לו בפנים גם. העובדה שהוא יותר רגיש והדדי ממה שנדמה אפילו או מה שמצטייר כאילו כנרקיסיזם. יש בי דברים כאלה למכביר. 

אולי העובדה שהזדיינתי שנים עם אחיו לפניו וכל הסיטואציה מוזרה , הרי בלי להכיר אותו נתקלתי בו בערך בגיל שהכרתי את אחיו  ומעולם לא הקדשתי לזה מחשבה (גיל 19 בערך).

אבל בעיקר יש לי כל הזמן תחושה שהיא לא קנאה, להפך, מתישהו אכתוב על זה ועל דברים אחרים- 

החוויה שלי היא שזה לא משנה לי עם מי הוא נמצא. גם לא משנה לי הקשר בינינו היה תמיד שפחה ואדון . יש שם משהו שגרם לי לפחד כשהבנתי שהתיסכול העמוק ביותר שלי הוא שהוא מתרחק ממני אפילו לרגע כמו שביקש תמיד שאגע בו, שהבנתי שהחוויה שלי שכמעט לא מתרחשת הייתה של תיסכול עמוק שלא יכולתי לטפל בידו ובו כשפרק את הכתף . כלומר מין מקום לא ברור שאני אמורה להיות שם. ששום דבר פחות מזה לא מספיק. לא שישית . לא רבע או חצי (אני היום בזוגיות) 

וזה העניין כשאני מגיעה לתחושות האלה , אני לא סומכת על תחושות בטן. אני אפילו שמחה אם נוגע באחרת ועוד בעלת ניסיון כי יש לי גם כמה דברים לומר על זה. אבל אני לא יכולה "לחלוק" כי אני לא מרגישה בניגוד לרוב האנשים שזה קינק ותו לא. אני מרגישה מעין אשמה. בעיה. חוסר . משהו לא נכון שאני בקשר אחר ולא נותנת מקום יותר מלא , ארוך ומלא לזה ואני לא מצליחה להשתחרר מהפחד הזה. 

ההבדל אולי בינינו שבשניה שאני חשה קרבה ולא פחות ממנו את החשש הזה שיקומו וילכו או יבקרו אחתי הוא שהתגובה שלי היא לעשות אחורה פנה וללכת. להסתגר. אז הוא כתב לי לגביה "ותיהי כנה" . אני כנה. אתה לא בטוח אז אולי חושב משהו אחר. אולי אפילו כמוני קל לך יותר להבין אדם כמוני ולראות מי עומד מולך כשאנשים אחרים מצטרפים לקשר. כמו שראיתי צד מאוד שונה שלו עם חברתו הטובה שנגע לי ממש. אני לא יודעת . אני מעדיפה לא לנחש. 

אבל אם לפחות אני זוכרת משהו נכון (לגביו) נדמה לי שהוא מנסה להתקרב כשאוהב וחש תמיד אימה וחשש שזה לא המצב. אני להפך נוטה להתרחק עם הסימן הראשון לרגש עז. אז כשהבנתי שזה לא משחק ילדים - 

ודווקא חוסר ההבנה בינינו הוא לא מה שמעיב עלי (האדם הכי קרוב לי שש שנים היה בדיוק באותה "תחושה" כמוהו) . אני מכבדת את הגבול שאני מרגישה. מצד אחד זו בריחה כי אני תמיד פועלת בניגוד לדחף ולרצון שלי ומוותרת ומצד שני- 

אני מכבדת את הגבול שלי יותר מתמיד. למשל אני בוחרת לא להכיר אנשים חדשים מעבר לאלה שהכרתי לפניו. לעצור. לשהות. כי אין לי צורך לגעת באחר ולעבד את הדברים  שאני חווה. 

אבל אני אולי האדם התמוה בעולם כשאני כותבת ומבינה שאני מתרחקת דווקא כי לא הרגיש לי בכלל שבניגוד לאנשים אחרים קל לי לשבור את זה ולהפך משהו בצורה בה אני חיה הרגיש לי כהכי לא נכון למה שצריך להיות הקשר בינינו כי יש שם משהו שלא שמתי עליו את האצבע בגללו אני מרגישה אחרת. 

ומצד שני זה לא עניין של קנאה אבל איך אני אמורה לבטוח באדם שחושב שאהבה היא תמריץ? או תבלין? שיכול לאהוב רק כי מתרחקים ממנו (וזה בטח לא המצב באמת)? שיכול לחזור על אותם המילים בדיוק באותו סדר לעוד אינספור נשים אחרות (העניין הוא לא הנשים כמו משקל המילים)? וזה לא שזה מפריע לי אבל אני אף פעם לא יודעת אם מה שאני רואה ומרגישה נכון. אני מפקפקת בתחושה שיש לי מהיום הראשון שזה אמור להיות משהו אחר. לא אכפת לי אם קשר של אדון וזונה או אחרת . אני מפקפקת בצורך שלי להיות קרובה אליו ובעובדה שהוא מעלה בי תחושה שרק בן אדם אחד העלה אי פעם. אני מפקפקת שאני בשלב להכיל את זה . אני מפקפקת אם זה אומר לו משהו.  אני מאוימת מהתלות שנוצרת. אז אני שותקת וקמה והולכת. חראגיל. 

אפילו התחלתי בדיוק ממש בחתך הזמן הזה לפחד פחות מצליל קולו. יש בו משהו רך כמו אחיו. אבל זעם משתק אותי לגמרי. החדות הזו שגם בו צצה לפעמים היא שמפחידה אותי  וחשבתי שזה משמעותי אז פתאום היתה לי עוד סיבה לעצור הכל ולהסתלק. לתת לשכחה שלו לעשות את שלה . 

הכל טיפשי. כי לא אכפת לי אם הוא מפלצת כמוני (בכל זאת, הוא עדין דומה לי במקצת) או להפך אולי לכן הרגיש באדם. אני לא צריכה גבולות כאלה. מבחינתי אמצא תמיד סיבה לאהוב בו כל מה שקיים. אבל דווקא בגלל זה אני עוצרת עכשיו. 

לא, אני בעננים, 

למי שזוכר את סדרת האימה ברשת "don't hug me I'm scared" (עם הבובות), הם הוציאו סדרת טלוויזיה בערוץ 4 שכבר עלתה לרשת הוווו מייי פאקינג גאדדדדדדדדד:

קדימונים-

לא נראה לי שאנשים , גם כשמבינים אותי עד הסוף מבינים עד כמה ולמה אני מתייחסת לדברים מופשטים ביחס הכי גופני . 

דיברתי עם אנזל על המשמעות של  על הקושי לחוש את חווית ההווה כפחות מפיקציה כי אם אצלו הקריסה מול אנשים היא מיידית , למשל היו פעמים שבנוכחותי הוא נכנס מהאטימות בינינו והאלימות הנפשית ששנינו חשים זה לזה למצב קטטוני או פשוט איבד יכולת לדבר וכששמתי עליו יד יכולתי לראות בראש את מה שהוא מרגיש למשל קווים חדים אלכסוניים משתוללים אצלי בראש או רקע לבן הכי שואב וכואב-

 ככה בשבילי הקושי בשבילי הוא לא תיאורטי (וגם לא מיידי כמו אצלו) אז גם אצלי בכיוון הופכי (כי אנזל בקושי מדבר) פירוק והבנה של מי שאני ומה שאני חיוני בכתיבה. זאת אומרת שרוב האנשים לא יבינו מה משקל הכתיבה בשבילי וההבנה שלה אומרת. 

למשל חלק מהעניין הוא שאצל אנזל הכל גופני מיידי ואני בתחושתי "נעדרת" מהמפגש , אני יכולה להבין מה אני מרגישה וחושבת רק כשאני כותבת ומפרקת לעומק ביני לביני את הרגע. חלק מזה הוא שהצורך בחיבור מילולי בנוי על תשתית מאוד מסוימת ככה שברגע שאדם יוצר עיקר ותפל (אני לא מבין, תכתבי אחרת) הקשר היחיד שלי כי גם אני מדברת במובן מסוים ולא מילולית למעשה באמת כשהעיבוד נחווה רק בכתיבה נקטע בעיקר בתקופות כואבות מעוות לי את היכולת לחבר את עצמי לקיומי. 

אז לאנשים זה נשמע כמו חוסר משמעת, כמו כתיבה אינטואטיבית אבל אחת הסיבות שמעולם לא הבנתי לעומק את החוויה של אנזל כאדם "קרוב" ומעולם לא חדלנו כאילו לדבר אבל לחוש שאין לנו כלל שיחה ותקשורת אמיתית הוא שהוא לא מתערב ישירות לעולם בחוויה שלי ואני עם השנים לומדת פחות ופחות לייחס מגבלות לשלו. זה גם העניין אולי אני לא מבינה אותו באמת ולעולם לא אבין אבל יש דברים שנופלים לי ברגע ויש דברים שהוא מבין בשניה. 

למשל כתבתי פוסט על כמה טוב לי לא להרגיש שאני נחוצה לאף אדם והוא בין הבודדים שהבין כמה אני שמחה וזקוקה לזה, אדם שלא מתנה כלום ומצד שני כמו שהוא אומר יש בנו היפוכים. הוא אמר שאין לו חוש מידה ושאלתי למה הכוונה כי הוא מזהה טוב מהרבה אנשים יחסים הכי מופשטים אפילו בויזואליות - הוא אומר שאצלו זה או כלום או הכל ואת המידה הוא בונה או חש מהזולת מניחה שאצלי לפחות במקום הזה יש קרבה מסוימת אליו כי גם אצלי וגם אצלו יחסים מתהווים מהתחושה שהאדם נוטע בנו וגם ביני ובינו מניחה שיש גבולות מסוימים שלמרות העדר הכפיה הישיר נוצרים מתוך הקונטקסט במידה ויש כזה בינינו. 

כתבתי לו הרבה על החוויה והתחושות לגבי מה שקשה לי ובעצם מעלה שאלות פתוחות והעובדה שאני לא חווה קנאה ממש אלא הגדרה אחרת מתוך ניסיון והעמקה במקומות מסוימים שמסתברים עם הזמן שאני עוד צריכה לנסח כנל לגבי התחושה של המוות והאקוסטיקה של החוויה עצמה , הגל , מה מפרק בי מה מעיק מה מעורר. לפחות כתבתי לו והפעם קיבל כי אני מפרשת צירופי מקרים בצורה שיש בה להעיד על דברים אחרים לגמרי הוא תמיד מצליח להסביר לי בצורה טובה למה מה שנראה לא קשור , עקור מיסטי לא כזה. הוא חווה הכל חשוף וכואב ואמרתי לו בהמשך שוב שזה מה שהופך אותו לההפך גם ממה שאמר לא מורה דרך לכלום ולא מואר אלא סתם גוש חרא טוב לב שעוזר לי לקרב מחשבות למציאות וזה הכי יפה כי הוא פשוט מנפנף סתם כך , בלי להדרש לכלום , בלי צורך ומצליח לכן להיות נצרך לי מאוד להבנה של העולם. כמובן שזה לא בדיוק רק זה ומעבר אבל מאוד קשה לי אולי כי בעבר הוא היחיד שלמדתי לראות בכל מקום לא דרך קיום מסוים שנטוע במקום אלא מהזווית מחשבה שלו ולהבין המון מהסגירות לכאורה והפתיחות המוגזמת שצצות יד ביד בעצמי. אנחנו הפוכים וזרים לגמרי וזה תמיד נותן לי יתרון נוח בשיחות המזויפות שלנו שבצורה מסוימת הן הכי אמיתיות ואולי לכן הוא גם הסיבה שאני עדין שפויה למעשה כשאני כבר מזמן לא אוחזת בצליל שפוי כלל (לפי ההגדרה) כי מרבית האנשים חווים את הטירוף שלהם כמנותק מהקשר ומציאות ואין אדם לידם שיתרגם , שיזהם , שיריב איתם ויחבר דברים ויבין עד העצם את טיב החוויה בצורה הכי קוהרנטית שניתן לדמיין ולי תמיד הוא היה ובעצם בגלל זה אני כנראה עדין פה למרות כל מה שחוויתי ולא בבית משוגעים כי היה לי מישהו שידע לומר למה כמה ואיך ואז להתמוגג בלי משקל ואבל כי לא היה מעולם. היה לי זולת להבין שאני יכולה להכיל את הדברים לפחות חלקית ולהמשיך להרהר בהם במצבים שונים שהיה שם והבסיס הזה חזק הרבה יותר מכל תרופה ופסיכולוגית שאליהם לא אתקרב לעולם להבין שהמדע הבדיוני שאנשים מדמיינים ממש כאן וקיים. טירוף הוא לא ניתוק הוא חיבור דק ביותר לעולם ולפחות יש לי מושג קלוש כמו שאני תמיד כותבת ומהרהרת על המוות הכסוף בתוכו שמגלם עולם הרבה יותר פתוח , רגיש וטוב לעתיד (ולא אנחנו לא שם גם אני לא ושאלה פתוחה זה טוב, זה יוצר חיים).

עוד משהו קטן , דיברתי איתו על תורשה איך ניתן לזהות קרבת משפחה לאדם שמעולם לא פגשת דרך חיבור כאילו אינטואטיבי של הכרת בן משפחה אחר על כל ההבדלים, לפעמים הקיצוניים שזורמים אצלם בדם ומה מגלמים ואני חושבת שזה שאני מסוגלת לכך גם מדגיש כמו שאנשים מתפייטים לו שהוא קוסם ורואה שזה לא באמת ככה יש קשר הכי גופני בין הדמיון החיצוני והגנטי שלנו לקיומנו והוא מורכב ומפותל בהרבה ממה שמשערים. הנפש קיימת רק מתוך שנפש איננה קונספט רוחני ומנותק היא דבר מה שחי בכל שניה ביצירה , במה שמקיף אותנו בעצם קיומנו ובחירתנו ובטח במראה, קול ומבט לא כל שכן באדם כמו שהוא על כל תכונותיו. הגילוי שלה הוא הנפש למעשה והחיבור בין גוף לנפש , בין רוחני לחומרי אינו בשמים ואפילו מושג ואין בו שום דבר מיסטי וגם אם יש הוא מתגלה כל הזמן כדבר שניתן וצריך לתיאור. 

הטפה עצמית, כי אני זה אתה ואתה לא אני ואני לא אני: 

אל תיצור קשר עם אנשים רק כי אתה יכול . 

אנשים יאהבו אותך, ישנאו אותך , יתחרטו שהכירו אותך ויבכו בתודה. ככה זה אנשים. ככה זה לקחת חלק בממלכת החיים. 

אי אפשר ללכת עם ולהרגיש בלי. אם אתה לא יודע לחטט בעצמך למה אתה צריך אחר, מה קושר אתכם , מה מפריד בינכם אפילו בינך ובינך בשתיקה אז ידי גם כפותות. אדם זה זה אדם באשר הוא יוצר ומחריב עולמות באחר. זה מעייף. זה קשה אבל ככה. 

אל תצוץ לי רחוק רחוק , קרוב קרוב ותעיד על חמלה זה גורם לי להרגיש כמו אישה נשואה, זכרון מודחק שצף בחלל חדר המאהבת  ואני חוזרת לילדה הקטנה שעכשיו באמת מחבקת דובי לבן (הבית שלי מתמלא בבובות פרוותיות ורכות) כי אף אחד לא יכול. 

זה לא שאנשים הם לא סתם, הם סתם וזה יופי כי אף אחד לא עוצר לשאול למה הסתם הזה משנה. כשהסתם שלך צוחק ממנה, כשהסתם שלך מתגרה ממילה קטנה, איך נשכה את השפה או גילגלה עיינים והיטיבה שמלתה זה סתם עם משמעות גדולה בהרבה ממה שנדמה. אבל אנשים ממשיכים את חייהם כאילו הסתם הוא סתם ואם הוא לא מדייק להם אז אפשר גם אחרת - אני נוטה לוותר. אני לא מדברת . אולי אני טועה.

אני לא יודעת גם לומר למה בדיוק. זה לא שיש לי משהו נגד שאילת שאלות פשוט לדעתי עוד לא מצאתי שאלה שראוי לשאול. את המקום ממנו אני יכולה לשאול. אני עצמי ולא בעיניו של אחר כעווית חלומית של זהות. כשאני מערסלת את הדובי שלי בין זרועותי אני חושבת איך שתיקה וצלילה לתוכה מדברת , העדר יד חמה במיטה, עווית קטנה של כעס שפתיים. איך לפעמים אנחנו מדברים כמו חירשים ובין לבין שברי מילים צצה הבנה חדה ובהירה על אחר. לפעמים לדבר זה לשלב ידיים, לפעמים להמציא אחר הופך חלום של אחר למציאות. לפעמים להקשיב לעלבון המתריס , למרחק הדחיס בחלל , לכאב אומר שאני אוהבת . לפעמים להבין שאין שם אף אחד ולשחרר בעצם .

אבל ביינתים רק ביינתים , הדובי שלי נועץ בי מבט שחור וחכם בעיני הזכוכית שלו בדממה.

שלחתי לך את השם שלך + סימן שאלה פתוח. 

אולי שכחתי איך היינו אוהבים להתגושש מחשבתית. 

ביום יום אתה סקרן פעם סיפרתי לך שאם לא משרים בשר כרישים בשמש נותנים לו זמן יש לו טעם מעופש של שתן (כבר שכחתי על מה ולמה אבל הייתי אוהבת לראות עובדות מוזרות על חיות) ושאלת שאלות מצחיקות. 

היית תמיד בהלם מסרטונים וסרטים , ילד שגדל בבית דתי ועדין במובן אמיתי נפרד מכל השטויות האלה והתלהבתי שאת מעט השטויות שיש לי בראש אפשר לשתף לאדם עם עיינים נוצצות. 

היית אומר ששום דבר לא מעורר בך כעס למעט אדישות, היא משאירה אותך המום. 

ואז שאלת - 

את מתגעגעת אלי או אל מה שהייתי עושה לך? 

אמרתי שכן מתגעגעת אליך. ענית שאני אשים לב מה כתבת אי אפשר לענות לשאלה הזו ב"כן" רק לבחור אז אמרתי לך שהכל קשור גם וגם. 

אבל כשנזכרתי פתאום שחוץ מלפחד להשאיר פירור על הרצפה (אתה נקי ברמות אובססיביות וזה נחמד) גם היית אוהב את הצד הארסי שבי אחרי השם שלך, תלוי בחלל עם סימן שאלה כשכתבתי לך :"סליחה , אתה צודק זה לא מובן מאליו" (והתכוונתי לזה)

פתאום זה עלה , האכזריות שלך. 

כמו שהיית אומר מבט קפוא , 

חיוך קפוא עוד יותר מביט באחר מתפתל למרגלותיך. 

אז כתבת לי ואני השארתי שם מהדהד בחלל וסימן שאלה. 

אמרת לי להרגע, לקחת הכל בטוב ושקצת הייתה לך לגיטימציה להכנס בי , התגעגעת  לארס שבי ככה טענת ,  אז השחזתי סכין מחומם וכתבתי לך (בערך) : 

"מר בטחון עצמי מתנפח , את מתגעגעת אלי או אל מה שהייתי עושה לך , ניכר שלא זכרתי מה הייתי עושה לי אז עכשיו יש לך תשובה".

אמרת שאתה "מתחמם" ושאלתי אם אתה מחמם את מיתרי הקול (בכל זאת למדת פיתוח קול) או לשירה בציבור והצלחתי קצת. התעצבנת. 

אולי הייתי מבוהלת כי כתבתי לך אתה יודע שזה רק משחק, אמרת תרגעי ואז במחשבה שניה אמרתי לך בעצם שבכל משחק יש טיפת אמת (במילים שלי). אני אוהבת שאתה מתעצבן וקורע אותי בשניות לשתיקה כמו שהייתי צוחקת שאתה מצביע לשס והיית צוחק שאני שמאלנית מטומטמת וכשהיינו נפגשים עד שלא היית מוריד אותי לרצפה, מחזיק לי בשיער , סופר כל שניה שאני מאחרת הכי בחומרה ומכריח את הראש שלי לעוף אחורה בסטירה לא היית נרגע. 

השיער נופל לי על העיינים ואני מחייכת , הוא ריחני ונעים . ככה בא לי. ככה בא לי חופשי. 

לפעמים אני נכנסת לקרוא, אני עוברת על הבלוגים האהובים עלי מנסה לא לצאת קלישאה מחפשת ניצוצות מיוחדים שנוגעים לי ללב- 

אחד מתרגש מגילו ומעמדו מול אישה צעירה מרפרפת , מגלה שנעימים לו מחשבות שכוחות , אנשים אובדים ויש בי נימת חיים. 

3 נשים בודדות , כולן כמהות לגבר. אחת כותבת שהיא נהנית מ"השלי" בקצה הזונה. אפילו שזה "סתם" , עוד סתם "זונה שלי" ששמעה עשרות פעמים, משהו מעיר לי את הלב. 

אחת מפליאה לתאר את חמת הבדידות ועינו של אחר תאתר מה בליבה , מעניין לי. 

ואחת כותבת כל כך יפה מדלגת בין אני לסביבה , מערערת את גבולות הגוף.

הרבה אנשים בודדים , מעט רגעים אנושיים שאני בולעת בשקיקה. יש משהו מעייף ומעניין בדרישה לעורר עניין אבל לא בשבילו אני נמצאת. גם לא לגעת בעניין. לומר שדבר מה קלישאתי הוא פשוט דרך לומר - אתה לא מעורר לי את הלב , את הרגש מתוך המקום הקטן שלי, ההקשר היחודי שלי אני לא מצליח לצפות בך כבן אדם. זה מה שאני מחפשת,  בני אדם. בשבילי. 

יש בזה משהו הרבה יותר יומרני, יש בזה משהו הרבה יותר תובעני , כנה ושקרי בו זמנית אבל זה העניין כי ברגע שהלב והשכל שלי נצמדים בחיבוק לא פתיר , בצרימה, כואבת אני נושמת ורואה לרגע אחר מחוצה לי. אנשים לא פלקט. לא תבנית. לא ראויים לחמלה מתנשאת ואני רוצה את הענווה הזו , לאחוז בה רק לרגע ולצאת מעצמי לראות את עצמי כשווה להם (ואני שווה ואף פחות) בת דמותם חסרה ומלאה באחר.