שום כלום

כשאנלא שם מלבד הגעגוע.

הרך הוא קשה , הקשה רך ושום דבר לא מעלה רפואה , הכל חותך את הפצע שבו אתה מחטט עם מחט לייזר דקה קורא צלילים צורמים , להוציא את הארס , המוגלה והפחד שבפנים ליצור גלד זמני על החור שמתחיל מהחור התחתון ומתפתל בסליל מתכתי סביב עצביך עד לעיני חלב עיוורות ושקופות , מימיות ולחות דלות באדם, אגם של צער סמיך . 

אז לא , לא בא לי שאף אחד יתקרב. 

יום שכזה , 

מישהו שאל אותי מי שונא אותי אמרתי שאנזל , הוא לא מאמין אז אנזל כתב לו שהוא לא שונא הוא "מתעב" שזה נחמד מצידו. משום מה אף אחד אף פעם לט מאמין לי כשאני כותבת את זה כי אנחנו מדברים כל הזמן והוא אומר שגם אני שונאת אותו אבל אני רק מתקרבת לזה ואף פעם לא הרגשתי שנאה ממשית וחדה כמעט לאף אחד למעט פעם אחת.

גם יום שכזה: 

And fucked up you
You wanna fuck me like an animal
You like to burn me on the inside
You like to think that I am a perfect drug
Just know that nothing you do
Will bring you closer to me

גם יום שכזה: 

גם לא הבנתי אף פעם מה הבעיה של אנשים עם שנאה בהתחשב באיך שכולנו חיים מעבר לזה שלהפך אנזל החביב עלי כי הוא מעולם לא העמיד פנים שאנחנו קרובים באמת או אוהבים להפך , אפילו אמא שלי שגם אותה קצת מעריכה כי עם כל הרגשנות היא תמיד מספרת איך דחתה אותי בתור תינוקת כבר ברגע שעינה נחה עלי כי דמיתי לסבתא שלי (מזלי כי לא הסכמתי לקרוא לה אמא עד גיל מאוחר ולכן היום היא מאמא או מאמו בצרפתית כי "אמא" לא מצלצל לי טבעי) כי אחרת הייתי מסיימת תלותית כמו אחותי שאותה היא זרקה על הקיר כתינוקת קטנה רק כבכתה. אבל בסדר, אצל אמא הנים הזה חשוף. 

רוב האנשים חיים כל חייהם במחשבה ריאלית שהם באמת אוהבים ומבינים ללב זולתם. אני סתם אנמית רגשית אז לפחות זה פחות מפריע לי. אני גם מבינה למה הם לא מבינים שאנזל אדם טוב בדיוק בגלל זה ולא מבינים למה אני מדברת כל הזמן על המוות דווקא כי אני אופטימית נורא ובשבילי מה שמסיים אותם ואותי יכול להביא רק טוב כי בשבילם מוות הוא עוד סוף שכזה אז אני אובססיבית למוות אבל כמה אנשים יאמרו לך שהם רוצים לחיות לנצח (אני) . בשבילי זה בכלל לא דומה זהה אפילו לא ניגון דומה. 

אבל מתישהו זה ישתנה. אני אוהבת את החיספוס והיאוש של המחשבה הזו ביינתים אנזל עוזר לי תמיד בלי לבקש טובות מעולם וכרגיל , חרא- גיל החלטתי לקנות לו מתנה כי הוא מתלהב מזכוכית כמוני וגם אוהב אקולוגיה אז אם כבר תכננתי לקנות ליום ההולדת מדריך חרקים יפה ומושרע עב כרס או אולי קשים מזכוכית שבאים תמיד בסטים של 2 , אביא לו ולנינה גם ואולי אאפה לו משהו טעים (לא מתוק, הוא שונא מתוקים יותר ממני). כבר מצאתי חנות 😄 

אני תמיד חוזרת אל השיר הזה , בגלל שיש בי קנאות כמעט דתית לכל אדם , לכל רגע , לכל נשימה ואני רואה את הקנאה הזו חוצה דורות , 

כשאמא הביאה פעם בובת פורצלן שנתנה לה ילדה בבית ספר סבא שלי שבר אותה לרסיסים (והוא לא היה אדם אלים  פיזית). 

אמא שלי סבלה כל כך ומעולם לא מצאה טיפוס שיכל לשאת את האומץ שלה להפוך עולמות הרי היא באה מבית דתי ועברה בין פנימיה דתית, בריחה ומרד עד שלמדה בבית ספר ערבי העיקר לא בזה הדתי יהודי שעמעם את הפוטנציאל שלה, הסתובבה ברחובות שנתיים העיקר שתוכל להתגייס אפילו אביה הדתי לא רצה שתחזור הביתה, גרה עם אנרכיסטים עם תל אביב ובעצם אני חושבת שאמא שלי היא זו שדחפה אותי למי שאני היום וזה , כמה שלא אהיה שקטה תמיד יש לי משהו להגיד ואף אחד לא יכול לרסן ולרצות אותי באמת לאורך זמן. 

אמא שלי קנאית מאוד , כל כך קנאית לנכונות של האדם והמגע שהיא התכנסה בעצמה ואפילו כשדיברה איתנו הייתה נאבדת בתוך עצמה במהרה. הקושי שלה הפך אותה לחלל סגור ומסוגר וחושני במיוחד (מה שהבחנתי בו כבר כילדה) אך למרות זאת היא מעולם לא אהבה לגעת באיש רק אנחנו היינו רשאיות ללוש את גבה ולהרדם על חזה או בטנה וישבנה (שמאוד אהבתי הוא גדול ויפה כמו שלי).

ואני...

גם לי יש את הקנאה שלי. משני הצדדים גם האשכנזים שאצלם מענה לשון זריז ומבט שופט כמעט ברשעות היה מאפיין אבל ירשתי את התום של אבא ורוח ההתנגדות של אמא וגם בזה אני כופרת . כשאני מזהה צליל שאני יודעת שיש בו משהו מעניין אף אחד לא מבין עד כמה ולמה הדרכים הקנאיות והצרות משפיעות עלי והנקמנות כמעט בכל העולם גורמת לי לפתח אמפתיה עמוקה לזולת, כמעט התאהבות מאותו מקום שאיש לא נוגע בו וחייב את המדויק ביותר ואיך הקנאה מובילה דווקא להעדר ממשי של קנאה בזולת כי אם יש בך צליל נכון אני צריכה שכולם ידעו את זה ויאהבו אותך , אני צריכה שמעל הכל תאהב אותי בלי אבל ובסדר , בלי התפשרויות, אני צריכה הבנה ללא פשרות ועם אנזל זה בלט הוא האדם הכי לא סביר למשל לתקשורת ועדין במובן מסוים לא הותרתי לו שנים רבות ברירה ולא נחתי עד שידעתי שהוא בתוכי לגמרי ולא סלחתי ולו לאדם אחד שראה בו פחות ממופלא. בצורה שלי. בדרך שלי שהוא הצליח לראות לפרקים ועדין זה לא זה. אין בעולם אהבה. 

השיר נע מתוך מעמקי השינה , השכחה , הצלילים הדם והנקמה והוא באמת משקף את האלימות הפראית בתוכי אבל כמו בשיר ההוא , שמתאר את האהובה ויופיה ומעלותיה אם תצחק במסיבה עם רעיה זעמו של האהוב יגרום לגג ליפול עליה ולהורגה .

אנשים חושבים שאני מרחפת, שאני לא מבחינה בקיומם לפעמים נדמה להם שאני טיפשה מדי ופרה מדי להבין עליהם בכלל דבר מה אבל אני עוקבת בזווית העין בהכל , מבחינה בהכל, ערה להכל ולעולם לא מדברת באמת עד הסוף על מה שאני רואה. אני תמיד שם עם עין חצי פקוחה ורואה הרבה מעבר למילים שמשחררים לחלל. 

ואפשר לסכם את כל מה שאני כותבת גם כך: 

הבל וסבל זה אותו הדבר. 

יער עשוי מצרחות הוא עורב.  

פי אלף טוב מזה שבקולנוע: