שום כלום

ולא לא לסקס , לא לאגו. 

מכורים בכלל. 

אולי אין טעם לדבר על זה , אובססיות , חרדות , פחדים שמשתקפים כמו סטיות בעיינים של אנשים ואז אנחנו שם מהמרים , מזדיינים , מסניפים . 

וההתמכרות היא החברה הכי טובה שלנו , הכי מתוקה. בטיפול למדצי שההתמכרות וחל אחרת גוננה עלי בשנים הקשות , של השפלות , מכות וקללות . כשלא היה לי אף אחד אף אחד לדבר איתו. לא פלא שאנחנו מתמכרים , נדקרים , נפצעים משתעבדים. 

זה מתחיל מהחסד שבהתמכרות כשהיא עוטפת אותנו בשמיכות רכות כמו תינוק רך ותמים , כמו חלת שבת מתוקה ומשחררת אותנו לעולם חלומי , עם פחות זוויות חדות שמאפשר לנו לחיות קצת את עצמנו באמת. למדתי כל כך הרבה בשנים האחרונות. שנים של טירוף דעת וחושים וידעתי. ידעתי כל כך הרבה על עצמי , על אחרים , על השציקה הרופפת שבה אנחנו מסתירים את עצמנו. 

ואז היא נוגשת בך ואוכלת אותך. 

הראית לי את האסימון שלך אחרי שנה ב-12 הצעדים. אלי תן לי את השלווה לקבל את מה שאין בכוחי לשנות. שנה לא לקחת קוק. שנה לא הימרת. התכוונת למכור את הבית שלך ולנסוע לואגס וזה עניין מסוכן. שני מכורים ובא לי נורא להתקרב. אתה יודע איך זה עדיף לספונסר לשמור מרחק ולמכור לשמור מרחק ממכור אחר - משענת קנה רצוץ אבל אני כל כך שם . אני רוצה כמו הבטן שלך לבקש קרטיב לימון ועוד אחד ועוד אחד עד שאקיא , לשבור את כל הצעצועים בעולם , להתנפל על המים והגלים , לשים את הזין שלך על כך עמוק בפה שלא אדע איפה קנה הנשימה שלי ובית הבליעה נגמרים ואיפה אתה והזרע שלך שבלעתי מתחילים. 

זה עוצמתי להיות מכור. זה לדעת את הרעב והדובע האינסופיים של אהבה , תשוקה , צורך בלתי פוסק , חרדה עמוקה , כמעט קדושה שגורמת לך לכרסם את הציפורניים עד זוב דם ואני מכורה כל כך לסקס , לבריחה לחומרים , לאדישות , לאוראלי , לזין , לבדידות , לוירטואליה , לוותר. אבל זה מה שחייבים לשאת. את הפחד הזה. את האפור הזה. את חוסר היכולת המוחלט להבחין בין רע וטוב. זה הצחוק המשעמם האמיתי של אלוהים. הבדיחה הנצחית שאין לה תשובה להתאוות , להתכחש , לדרוש , להתקדש לשאלה שאין לה תשובה . למי אני נדרש ומה אני כשאני נדרש לך. 

אז עיקצץ לי קצת לחזור לשם. לדבר את עצמי לדעת. להזדיין עם מילים , בלי גבולות , בלי אנשים רק אני והראש שלי ובמקום זה אני כאן כותבת רק להיום. אלוהי.