זה לא מאוד מסובך ,
הדברים שמוצאים חן בעיני ,
אבל איכשהו אני תמיד מתקשה לחבר אותם באדם.
לב פתוח כמו שמים ,
תום של טרם תרעלה ,
ראש על הכתפיים , לא מקפץ לגובה ולא שפוף באדמה - יודע את ערכו , ולא מפריז ,
אל תתגאה במה שאין , אל תפחית ממה שהיה יכול להיות.
תנסה לא להשחיז שיניים ולחפש בי מגרעות זה קל , אם חותכים בי דלת , גם במשורית בגוף היא תמיד פתוחה על כל הדם , צלעות, כרס , רחם וחצי ליטרת בשר .
ביישנות, שתקנות של מבוכה , פילבול עיינים ומבט קצת המום הן בעיני מותרות ובעיקר אני לא מחפשת גבריות או נשיות נוצצת , רק את התחושה הנדירה הזו , החמקמקה , המתוקה של אנושיות ועומק לב , רוחב לב , קוצר נשימה כשאתה מבין שיש שם עוד אדם חוץ ממך בצורה הכי גופנית , נפשית , חיה וקוסמת של ניצוץ , כמעט רחש וזיקוק קטן של תשוקה מעוכת אהבה במעמקי החזה מגולגלת בשברי חיים וחרסים של חלומות מעוקמים ויבשים - ואולי אפילו אותו אדם , אדם במלוא המילה חושב עליך.
ואיכשהו החלב תמיד מחמיץ , והפרה בכלל לא גועה שנשבר כבר והעטינים גדולים ומודלקים.
אז נשבר לי הלב מ...
נשבר לי הכוס מ..
נשבר לי המוח מ...
זה לא מאוד מסובך.
אבל איכשהו כן.