לפעמים אני מתנהגת בכוונה בצורות מכוערות כדי להרחיק אנשים. קשה לי לשחרר אדם שאוהבת ולפעמים אני בוחרת בכוונה בנתיב שאני יודעת שלא טוב לי ולא טוב לו.
הרי יש אנשים שמכירים אותי שנים ולאף אחד אין את אותה תחושה ויחס , ידיד טוב אפילו הציע לצייר לי תמונה שרציתי לבית - ארנב ירוק שמצויר בצורה מעניינת צועד על רקע כתום צהוב. הצעתי לשלם והוא אמר שנותן לחנוכת הבית ...
אולי הילדות , קל לי יותר להיות שנואה ולשרוף את כל הגשרים אחרי - ככה אני רגילה וככה חונכתי בין אם זה היה היחס של אמא שלי לעולם שתמיד ראתה בכל אדם זר מחוץ למשפחה שלנו זאב ואויב (וכשאני אומרת משפחה אז מתכוונת חמולה גם בגיל 33 כמעט עדין נולדות לי בנות דודות) ואם זה העובדה שכילדה דעתי על בני אדם ויחסם לשונות ולנכות התגבש בגיל מוקדם להבנה שרוב האנשים ביודעין או שלא מתווים ומתנהלים ע"י נורמות אלימות וכמעט פסיכופתיות במובן הכי עמוק של המילה . אני מנסה לתקן את זה במהלך חיי ולא לחיות לפי התפיסות האלה ועדין איפשהו אולי בגלל שגם היא אדם מתוק ,בעל ערכים ומבט גדול ופתוח של ילדה - בכל זאת בכל זאת רבה והפכה כל דבר בחייה , היא בהחלט האדם החזק ביותר שאני מכירה אבל האנטי שלה , הוכחנות שלה , ההתעקשות על עיקרון הלבינו שיערות של הרבה אנשים.
ואצלי , האמון , שאני צוחקת עליו כי יש לי מוח ותמימות של ילדה מרגע שנמעך , מרגע שאני רואה שהרצון הטוב הושם ללעג והרצון האינסופי לעזור נדחק לקרן פינה - ובעיקר שקרים ואינני מדברת על שקרים מהסוג הישן שאליהם שבו אתה אומר דבר אחד אבל מסתיר בשרוול אחר (שקר לבן) כמו לא את כל התמונה וגם לא שקרים בוטים שגם שם ראוי לעיין בזה , אלא הסתרה או אמירת שווא כדי לא לפגוע - צריכה חשיפה ומשהיא נגזלת ממני בעיקר אם מופיעה מאחורי חיוכים מזויפים אני מתחילה לרתוח מעצבים.
אז יותר קל לי "חצי לפברק" "חצי להתאבד" על הרגע ולהבטיח רתיעה , קרירות ומרחק- אולי כמו שאנשים אומרים "מנגנון הגנה" אני טובה יותר בהתמודדות עם שנאה או אדישות מאשר קרבה שמכאיבה לי. אז זה לא שאני לא קצת משוגעת אבל עובדתית לפעמים אני פשוט בוחרת בזה כשקשה לי לנתק ואני מרגישה שהחומה נבנתה מסביבי בשנית.
אני לא רוצה לתת הזדמנות שניה , שלישית ורביעית - מבחינתי אם חצית את הגבול והחלטתי שככה אני לא נותנת חנינה וכשהגעת לשלב הזה אעשה מאמץ גדול להשתחרר ולהתקלף - גם אם זה אומר במחיר של שנאת הזולת.
אבל זו פעם ראשונה שהמניע שלי לא היה מחשבות שליליות על אדם דווקא (הוא מתוק בעיני לפחות ממה שהכרתי ונוגע ללב) , אלא פשוט החלטה שלי אין מה לתרום שם ואין לי דרך לתת ביטחון ואמון באדם שלא נותן לי פידבק כזה חזרה באמת - לא כי הוא עושה משהו "רע" אלא כי הוא בעולמו ואם כמה שאני נהנית וצריכה לאהוב אנשים ולמנות בכל בוקר את הדברים הטובים בהם - ועובדה היא שיש אנשים שאני מתפעלת מהם גם לאחר קשרים של שנים נשים וגברים עדין קשר שהוא חד צדדי במהותו באיזשהו מובן עבד לי רק עםמאדם אחד ומסיבה אחת טובה .
אז קילפתי את עצמי מהר ועשיתי מה שאני בדרך כלל טובה בו והלב קצת נחמץ אבל זו הייתה אחת ההחלטות שלקחתי אחרי מה שהוא לא הצליח להבין , או כהרגלו לא העניק לו מחשבה יתרה כשאמרתי אותו או אולי כמו שיותר סביר להניח כי אני לא מזלזלת בעומק שלו - בלע הכל ומהר וסגר את עצמו - סביר להניח, ששם החלטתי שאני עוקרת אותו מהלב גם אם זה לא באמת אפשרי אני מפרידה . הוא מדי בעולמו ומדי בכאבו מכדי שיוכל לראות אותי ואני לא מסוגלת לתת מה שיש בו צורך...
אטימות.