ומחשבות אחרות מלבדך :
כואבת לי הבטן מרעב .
אין לי חשק , שום חשק אפס וכלום לאכול.
הוא מדבר על הסרט שאליו נלך - רציתי כל כך לראות אחד תיעודי על חזירים ופטריות כמהין שחורות .
זה באמצע היום ונשארו רק שורות בודדות מול המסך .
ביינתים הוא מנסה להוריד אותי ממשהו...
המילים מתערבלות , מסתלסלות בעשן עייפות כמו גרגרי חול אבודים נסחפים בלוע רך וורוד של צדפה שולה מילה במאמץ וכאב מתאבנת סביבה כל אחת כמו פנינה
והראש מפליג...
לחלום הבלהות האחרון שהיה . כל כך מצחיק לתאר. אני יושבת באוטובוס עם המושבים המשובצים של פעם מאלה שכולם מגלגלים עליהם שהם משובצים סירחון וליכלוך ,מסטיקים דבוקים בריפוד הפעור חורים ישנים ובלים ושנים.
אני לחוצה , מישהי מדברת לידי במושב ומתוך חור מזגן שבור מסתנן מין יצור כמו התולעים הצבעוניות שחיות בחול האוקיינוס ומושכות באבחה דגים , תמנונים ושלל סרטנים צבעוניים לאבדון מין יצור...
כמו כבל חשמל ארוך בצבע ירוק עם שיניים חדות.
הוא נדבק לי לגב ואני צורחת , מקלפת אותו בסלידה . עוברת מושב ומשם מהחור , מהקור של המזגן הוא משתשל שוב ונושך . מה הוא עושה שם? זה כל מה שעולה לי באד קלוש של זכרון ולמה זה כל כך מפריע לי כבר שלושה ימים רצופים?
וכשאני פותחת אוזניים מסתבר שהנהנתי ובמקום חזירים וכמהין נראה איזה סרט צרפתי אוונגרדי (איכס) - עתיר פסטיבלים ושבחים שדוחף את כל הצופים לקצה ולא ברור אם הוא יצירה מקאברית פמניסטית על נזירה במאה השבע עשרה שדוחפת את הצלב כמו דילדו ספק דיבוק ספק תאוות גוף רדומה שצפה בה אצות נגרשות בגיאות ואולי בכלל קוריוז מיזוגני שמעורר חמה בלב הצופה.
שיהיה.
ואני רק חושבת אולי הוא היה כבל ירוק וחלוד מאלה שהייתי אוספת ליד החשמליה ובוחנת , מעקמת בהם צורה של כלבי הפתעה שליצנים עושים במסיבת-יום-הולדת ומעבירה יד אחת בנחושת חושבת על רדיו ישן עם חוגה ואיך כל אלקטרון זע בו וגלי הרדיו מנגנים לי פזמונים.
שיהיה , שיהיה על הכל.