יש תקופות שאני שותה יותר , לא כי אני אוהבת , אני אוהבת את כל מה שקשור בזה -
בקבוק הזכוכית , השריפה הקלה בגרון , צלילות וניחוח המשקה שניטח כמעט באפי מסרב להפנים שמולקולות הריח מלטפות את הנחיריים רק באופן חלקי , המוח ממאן לשתף פעולה , הכבדות החלומית נמסכת בדם והמחשבות המחוזקות מוגשות על מצע קר של חמלה ספוגה רחמים עצמיים.
רציתי לומר לו שליטפתי את עצמי קצת יותר ברוך , במין זן שכזה אחרי הסרט , כשחייכתי אל סדק הפות הצר והלח , ורוד סגול , מוטבע באותם שיניים של זמן שאוכלים את הכל בצורה משונה -
אנחנו רק חשים בזוועות אמרה אתנה וממנה זרחו עיני מדוזה ואלף נחשים סגולים מתקמרים , מתחבקים ושריריהם אוחזים לפותים בתוך אישוני עם לשון מפוצלת ונזעמת אבל גופה היה מוטל קר, מאובן וחסר צורה שקוע באבן.
אחזתי חזק בכף יד מאוגרפת , קצת מזיעה את אבן הירח שהבאת לי מארמניה ,אולי זו הייתה רומניה מה שאני יודעת שלובן שקוף ובוהק נח על חריץ השדיים ושרשרת כסף עדינה נטוותה סביב צווארי עד חנק. לעולם לא ארפה ממך , לעולם לא אטור לך , לעולם לא אשכח כמה אנחנו רחוקות.
הירח משתקף בשביל החלב שממנו ינקתי ממך כוכבים , פחדים , אגמים אפלים של ימים ומילים סדוקות בשפה ששכחתי כשהייתי שקועה בחזך בוכיה ודחפת את המוצץ החום שוב לתוך פי והנחתי עליך ראש חם עם שיער מבריק וחלק , שחור כעורב ועיינים לחות של תינוקת חולפת רק לרגע בגן ברגליים יחפות ושקופות.
היית. הלכת. נעלמת ממני ועכשיו את כותבת שירים על מה שהיה . פעם הייתי רבה עם הציפורים השחורות שנקבצו לעל ליל בראש שלעולם לא אהיה כמוך וכשגדלתי כאבתי שהדמיון לך הוא תמיד מה שיצוק בגרוני את תוגת המרחב הנצחי , הבלתי אפשרי בינך וביני.
אני כבר לא כואבת. לא אדישה אולי אפילו לא קהה, אני הקורזיה בברזל , האדמה שמתפוררת , החיים שזלגו ממך בהסח הדעת כשהיית עסוקה.
תמיד שקועה בעצמי , תמיד נכנעת ,תמיד מצחקקת במעט. השירים שלך כל עצובים , כל כך נידחים מהולים באצבע אמן ודיוק של סופר שמביט מהצד בחמלה וגועל על תערובת האדם והבוץ לה צנחת . את , שכל הגבולות והחן היו בידיך, מפתחות של ידע היית מנחשת שאצא ממך חבולה וצולעת , ערמומית , חייתית ולחה?
את שחבטת על דלתות ארמונות סגורים בחפץ וחן כה רב, שלחכת אידאלים ושמי יהלומים מרוטשי דם , גשמי טל וברכה בעורקים חשוכים במערות סודיות לא חשבת שתביאי כאב מעוות וצמוק , יורד דומה לעולם.
אבל השד החיוור , ברגלי העז השעירות שלו , גרבי הצבעוניות מתייבשות יושב ומביט בך דומם.
בעולם אחר , דיברנו על היינריך הירוק ולאומיות בריאה , ושכבנו על דשא ירוק וזרוע כתמי שמש רכים מחכים לחץ ולתפוח של וילהלם טל ומשננים את פסוקי השטן של ראשדי בתת מודע קולקטיבי .
היית שם בשבילי ,
והצמות הקלועות שלי כשהיית הולכת שוב ומודיעה שלא תחזרי לעולם היו רוטטות במין קצב מופלא בין שאיפה מנוזלת לדמעה שהיית כל כך רוצה לחזור ולמצוא . לא הייתי מביטה בך בדממה וחוזרת לשחק עד שהיית חוזרת בסוף היום מובסת , הרי לא תחזרי לעולם כך אמרת כמו כלב מוכה ורעב לאהבה וילדתך בת השש לא הייתה שוכבת במיטה מביטה בתקרה ספונה בעוגן מחלצי השינה וטובלת באגמי דמיון ששאפת מבושמת שנים לפני.
הייתי רוצה לאחל לך עולם שכזה , אם יש בך משהו שבגללו תמיד אוהב אותך הוא שהורשת לי לב שבור ונוגה ומוח חד וקיים לראות נוכחה את פני הדברים ולכן תמיד להאבק עד שאמצא את מה שעל כולם לרשת במאבקמואצלי בדממה. אני אוהבת אותך את תמיד תהי קרובה ורחוקה בו זמנית למרות שאני הצל שתפור לעקביך , אבל כל כוכב דועך ויום אחד גם את ואיזה שובל של רשף ואש תשאירי. מעולם לא חדלת להיות בת בריתי והאבן פינה בה נחה תחילת נשמתי אמא .