אני קרובה למחוק הכל.
חשבתי לעצמי שיש דברים שאני יודעת , זה יכולת שהולכת ונשחקת עם הזמן אולי חשופה לפגעים וקרעים בתמימות אבל כמו שידעתי שאכירמף את בן הזוג שלי כבר בגיל העשרה ואספתי כתבות עליו מתוך תחושה שניתקל זה בזו במקרה -
ככה גם יש אנשים שאני מסמנת מראש ועוקבת עד לאן היאוש מוליך אותם אל פי התהום. יש בזה יופי , אמנות לשרוד כשאתה יודע שהכל שחור .
לגביו ידעתי עוד מהדקה בה הוא דיבר איתי על ספר שסימן בו הדוד שלו בעיפרון לבן ומחק רך ומלוכלך איך לענג אישה וכשהחל לדבר גרמנית או להכניס ביהירות ארורה את הטיעונים שהוא את הבידור שלו יוצר לעצמו. לא יכולתי לסבול אותו ורק כשהוא היה שיכור הוא נתן לי חיבוק. דיברנו אני והחברה הכמעט בודדה שלי באותה תקופה על יכולתו להיות נסבל . תמיד היה חד ומתוח כמעט פחדתי ממנו וניסיתי לשתוק להמנע משיחה.
הוא נתן לי דיסק עם כל השירים שחשב שאוהב , זה היה נדיר בזמנו בעיקר שאז הייתי עוד יותר צעירה ולא מנוסה ואפילו צחקתי על היכולת שלי לדבר מול קבוצת אנשים ולהיות בלתי נראית (בטח לא לקבל מתנות מאנשים) . הייתי מצחיקה את חברה שלי כשהייתי מתחילה לדבר על חזירים מעופפים ושתן בצבע זהב באמצע שיחה והמדהים הוא שבאמת אף אחד לא שם לב למה שאמרתי כולם הינהנו ועברו לנושא הבא. היא מעולם לא האמינה לי שזה כל כך חריף עד שהראיתי לה כשישבנו בחברותא עם עוד בנות והיא הביטה בי בעיינים גדולות ותמהות כי למרות שדיברתי בשקט כולן היהנהו והמשיכו כאילו לא הייתי שם.
זה מעולם לא הפריע לי נהניתי להיות שקופה , זה היה החלום הנקי שלי להיות אד רך על חלון ולתת לאדם שמולי לצייר בי לבבות , פרחים , פרפרים איש תלוי ולחתום את שמו באצבע , לחכות שינשוף אד חם מפיו ויניס את כל הצורות חזרה אל הכפור השקט שמתלחלח על חלונו . התמסרות שכזו.
באמת כשניפגשנו שוב , דיברת על זה שאתה מצטער שבגיל 19 היית כזה דוש ואמרת לי שאם אני רוצה רק לשכב איתך כי זה מעניין אין בעיה - אולי כי היית מאוהב בדולפינה הזו עם הפנים הקטנות והמזג הסופני שתמיד לחשה לי שהכל שקר במין עלבון כזה (מה שמתאים לך שאתה הרי כל כך מלא בו עד היום גם כגבר בוגר) ואלוהים הוא רשע אם בכלל התקיים אי פעם. שהכל תירוצים. איתי היא דיברה וכרגיל מצאתי את זה משעשע שהאדם שהכי רצית באותה תקופה , הערצת ממש מוצא בי לפחות לפעמים מין כומר וידוי חרישי. איכשהו מה שהלב שלך בער אליו היה במרחק נגיעה עבורי.
תהיתי על זה , לא מתוך גאווה , איך החיים מסדרים אותנו. הם נותנים לנו מתנות ברגע בו אנחנו לא זקוקים להם יותר וידעתי שאם אהיה סבלנית איתך תלחש לי שאתה אוהב אותי נורא וזה קרה וזה היה נעים ולא נורא פחות ממה שחשבתי ואיכשהו אני עוקבת אחריך בעיינים כבר שנים רק בשביל לדעת איך העולם נרקב ומתמוטט לאנשים כמונו. אני שמחה שמצאת יציבות כלשהי , אולי אושר חולף - אני רואה בעיניך עדין חוסר שלווה וכאב עתיק ועמוק ויודעת כבר לא לפחד ולהעריך את הלב הטוב שפועם מאחורי הררי הכעס אבל אתה חלון שלי לעולם , אל הים.
העולם לא משתפר , הוא משתפשף בך בכוח כמו נייר זכוכית עד שהוא חושף את הצבעים הכי יחודיים וברורים , הוא מרוקן את השכל וממלא את הלב אם אתה מצליח לנווט בלי לקפוא. העולם הוא סיפור מתמשך של חוסר תכלית , קצוות לא סגורים , שאלות ומבוכה אינסופית שיש בה טעם ויש בה כוונה והיא לרוקן את הלב מגאווה ולתת גם לגוונים העדינים ביותר של היום , של כאב בין ערביים לזלוג. התאבנות פרושה השלמה ולא מיצוי , הבנה וזיקוק של כל מה שזנחנו ורוע פירושו נגינה של כלי נשיפה בקוע וחורק שמחפש תו אחד להרמוניה , זה מאבק על תקווה ונגד העצב שלא יפסק עד שלא תרפה והאשליה שתוכל להרפות היא תמיד לב ליבו של העניין - אתה לא יכול ואתה לא צריך כי אין נירוואנה יש חיים על כל מה שבוער בהם ועל כל מה שצריך לחטוב מהם בעמל יום אחרי יום ועדין הם יחלפו כמו הרוח כי לא נועדנו להשאר - התנועה היא תמידית ועוצמתית וכנה ואף אדם , זבוב , זונה , רוצח וילד קטן לא ישנו את קיומה.
ביינתים אני לא סיימתי לצרוח בתוך הראש "אני כאן!!!" ולא סיימתי לברוח מעצמי הצווחת בכאב ולחפש פינה חשוכה ורכה מספיק לספוג את הבל נשמותי בלי בית , בלי מקום להניח בו את הראש בלי שלווה. הסבל ממשי כל יום כל דקה הוא בוער ואני עוקבת בעיינים אחרי כולם באהבה כנה לראות את המאבק הצודק שלהם בחרב הזמן שיסתיים כך צפוי בקול דממה חרישית.
והאמת הפשוטה?
יש בי סקרנות חולנית על הכל ואל כולם ולכן אני ממשיכה לשחק את המשחק הזה ולא הופכת קטטונית עד שמשהו מספיק ישבר בי ותבוא הקלה.