שום כלום

אני אכתוב כמה שצריך. 

כשהייתי קטנה והייתי בודדה , אבל באמת בודדה כי לא היה כל מי לחזור והבדידות נכפתה עלי כמו חליפת משוגעים כדי לשרוד את המכות , הקללות , הנגיעות במקומות שאסור - 

הייתי מדמיינת חברים ומציירת אותם בעפר , הייתי שוכחת מילים אבל מדברת בלשונות שהמצאתי עם חפצים דוממים רק כדי לתרגל את הלשון ועכשיו? 

עכשיו שקעתי יותר מדי בהרגל , בחול הטובעני , בשקט וכשאני נמצאת ליד אנשים זמן ארוך מדי חוסר השקט משתלט , הרצון להתבודד זוקף ראש , המיקוד הופך לשטחי ונודד ממני והלאה אל חלום בהקיץ. פעם סבלתי מהלב היום אני סובלת מהביחד. אני מוכרחה תמיד להיות עם עצמי בסופו של דבר .