נכנסתי לחדר כשהיה קצת חשוך והבטתי בעצמי במראה. אני כל כך עייפה והפנים שלי חיוורות בגוון פרח נר הלילה רפאיות במקצת, רדופות במידה .משתעלת לתוך כף היד כבר כמעט יום והחינכיים קצת מדממות.
ניסיתי כמו תמיד לבדוק אם הצללית שלי תמצמץ ראשונה במראה , משהו שיעיד קצת אחרת. עד מתי התחושה המביכה הזו של זר שבוהה בך שם , צליל בשר מתופף עם פנים וחיוך ועיינים לא לך עוזבת? למה תמיד אני תמהה איך מכל הגופות , איך מכל החלציים ומכל הזרגים והפותות נפלתי דווקא על השפתיים האלה שמשתרבבות להן בהבעה ילדותית וכמעט כנה .
זה מוזר להיות אנושי .
זה מוזר להרגיש שכל צעד שלך פורח ואתה סתם גוש נזלת , עצב חשוף , מרחב של גז , ארגז , קמט בבגד שאתה אדם בכלל . אני לא מעכלת ואתם ואתם .
אני אוהבת לדמיין שבחוץ מפציע ירח פוליטי , וגם אני פוליטית תוצר של אלפי שנות גלות-רדיפה , מיזוג גלויות ואידאולוגיה אשכנזית צברית עם שירים סביב המדורה. זה נדוש קצת.
אולי לקרוא שירים של ברכט , אני מאפרה מאובקת ומלאת כבוד , יש לי תכלית ומטרה , אני רוח העם, אני מערומיו , אבל בחיי, רק לא אדם , רק לא גוש בשר מחייך , מה , גם גוש בשר גם זו הקלה בעצם , זה כל כך מביך ומוזר להיות אדם , כל כך נורא.