אני חושבת על כך הרבה דברים להקליד עליהם במהלך היום - בעיקר רטרוספקטיבה על המקום ההוא וקצת מעבר אבל כשאני מגיעה כבר אין לי הרבה חשק וכוח לקלוד. אנסה את כוחי.
חשבתי על הרעיון הזה שמי שחושב שניתן למדוד את מידת שכלו של אדם בתחבולות שקול לאדם שחושב שאם הוא העתיק מחצית מהמבחן הוא באמת מוצלח וטוב יותר בידיעת החומר מאחר . זה אולי מעיד על עורמה וגם זה מוסיף ברק בעיינים - אבל בהחלט לא ניתן לצפות ולהניח שאדם שנשפט בתנאים לא הוגנים ניתן להביק עליו יותר מתמונת עולם מעוותת.
זה גם לא הופך את מי שצד את "תמימותו" (שזה ת'כלס שפיותו בעיני - כי איזה אדם בוגר שחי טוב עוסק בטינופת הזויה כזו?) למתוחכם ובעל פעלים. אם כבר הרבה דברים שהשתירה יפה להם והריחוק גם. מעולם לא ראיתי אסופת אנשים שכל כך נאמנה לפגיעה , לרוע , ללעג לטיפשות ואטימות והרס כל זיק קטן של שובבות , חיבה , דיבור גלוי וערעור על המוסכמה.
לא במקרה אנשים הדומיננטים שם ביותר , אם למישהו אכפת מה ומי דומיננטי , היו האנשים שהכי יכולים לשעמם אותי ביום יום אנשים שכל הדעות שלהם מאוזנות מדי , אלימות מדי והתנשאות על תפיסת עולם ראקציונרית שמכילה את הסכמות והיסודות הכי משמימים והכי מדכאים ומצמיתים שיש.
לא במקרה יש איזה קוד בדיוני שם מהסוג שאני הכי שונאת - אתה כותב מול אנשים לתהילה ותודה לאל , בכל מקום שבו הייתי מעולם לא אהבתי קבוצות , התרועעות והטמעות בהם וניסיון להיות "אהודה" למעשה בדרך כלל אני הפאריה , הקאסטה הנמוכה וכל כך טוב לי עם זה כי כמו אמא שלי אחרי כמה דקות בחברת הזולת אני מאבדת כל רצון (מסיבות מאוד מוגדרות) לקחת חלק. אומנם יש תזוזה בשנים האחרונות בנושא בעבודה בסך הכל כולן מחבבות אותי פלוס מינוס והתחברתי אבל זה באמת כי למרות הכל הבנות שם טובות ונקשרתי לסיפור חייהן ולמאבקים הקטנים שלהן (וזה צפוי כשאתה מבלה במחיצת אנשים כל יום , כמעט כל ימות השבוע , שעות ארוכות).
יש אנשים שיקראו לנחמדות שלי לזולת כשאני סך הכל במצב רגוע "חוסר עמוד שדרה וחוסר בטחון" - אבל אני מוצאת שעצם הצורך להתבלט לכאן ולכאן , לומר מה שאתה לא מוכרח כדי להגן על עקרונותיך הוא העיוות האמיתי. אני לא מחפשת לחזק את הביטחון כי אני לא מחפשת ביטחון , יציבות או תמונת עולם של "מובן מאליו" שעליה מבוסס ביטחון ונוחות עצמית , אני מחפשת עירעור , הירהור , בירור פנימי וכזה כרוך בזה תמיד. אני לא מחפשת עמוד שדרה אלא ספירת חוליות , בדיקת העצבוב והערבוב ובזה דווקא הניסיון לפתוח את הנוקשה , לנסות דמות חדשה ומקום אחר טובה. אין לי שום עניין בהוכחה עצמית יותר ממה שיש לכל אדם רצון כנה לאהוב ולהיות נאהב? ודאי שכן אבל איכשהו מסגרת בה קולות צורחים בקקופוניה לתפוס מרחב ולקחת מאחר , דבר שלו רק היינו מעט פחות אנחנו , מעט יותר אדם אחר היינו אולי ישים לעומק בגוונים וזו הבעיה בשיח אלים כזה וזה תמיד אלים ומפוספס יש רק קצוות קהים ולא מנוחמים של מחשבה - וכשתופסים בדל מחשבה מיד יבוא זה שיכבה אותו בפחד ואגו מרוסק לרסיסים שחייב לינוק ממך חיים.
זה לא מאפשר, אז דווקא כי אתה מאוד גולם-ני ואיטי מול צווחות שבר וקקופוניה בלתי פוסקת וזקוק לקוהרנטיות מהותית אתה יוצא הפוך- נשמע עז , נשמע מרוכז בעצמו עד מוות , נשמע יהיר עד בחילה בשעה שאתה הפוך מאלה ורק משקף הדים מסביב בגלל רגישות בועתית של היותך מראה ורגש , ריאקציה של הזולת אתה מקצין למטורף . היתרון הראשון והאחרון שאמות איתו הוא שאין מה ואין למה לשקוע באחר וזה דווקא כי אני עדינה מדי , להחריד וגם קשוחה איפה שהרוב אולי חשים בנוח אולי קיבחו כעול מצוות לשמוע ולעשות.
עוד דבר קשה , כי יש קהילתיות בריאה , עזרה הדדית , רחש לב ואמון שנבנים בשקט , לא פעם בקהילות קטנות ולפעמים דווקא בין זרים- זה שהם עוקרים כל זכר לה. לא יתכן שכל צעד ומילה יהיו מלווים בחשש , בפחד , בצורך להוכיח ולחתוך על חשבון האחר - הדבר הכי בריא מעולם היה להיות מהצד , סופר את העולם , סופר את האנשים , סופר אותיות לכתוב אותן בספר. הבנה ויש שם איזשהו חילופין סכיזופרנייםצמאני כמו כולם ובסדר לאני מיוחד, שונה וחד.
והרי קהילתיות היא איזון מעניין , שגם הזולת כםרט נבדל או כקילה שותפים ביחזס אליך של רקמת אינטרסים עמוקה ושוחרת אמון בו את האינטרס שלך אחר או קבוצה ממלאת ואת האינטרס שלהם אתה ממלא וזה בונה יחסי תלות , אמון , כללים בין אדם לרעהו (עם חריגות מובנות כמובן ) שבנוי על מגוון ונחיצות והרי אינטרס לא מוכרח שיהיה קטטוני ונצלני - גם מניפולציה יכולה להיות מניפולציה דלילית או פשוט שינוי כמו מניפולציה של חומר לצרכיף שאין בה מתום ואין בה רוע והאיזון שאליו אני משתוקקת תמיד קיים על הטווח הזה שבין אני לאחר ושיווי המשקל שבו ולא , כלל לא ניעה חופשית , צניחה חופשית לקטבים חצופים וארורים ששואבים את שארית החיות ממך .
בנוסף, השכל שם מהול בטימטום , ידע שטחי , ואני האחרונה לזלזל ברוחב ידיעות אבל דלות המחשבה שמאפיינת את המקום שוחקת. אני מקבלת את הרעיון שממנו אני סולדת שכל אדם יכול וצריך לברור לו אנשים מסיבותיו - העדר הומור , העדר שכל , העדר מגע נכון (אם כי על העיקרון מדתדלת לדבר עם כל אחד בפתיחות שמתאפשרת - הרחק מבירורים גאים) . שוק חופשי הכל חופשי הלה בלה.
אבל נוכל לומר רק זאת השימוש הכי דלוח , מטופש ורחוק מ(אזהרת טריגר נפיחות מליצה) "אהבת החוכמה היא שפשוף וגידוף ואוננות על מידע כדי לסמן לזולת את ערכך ולא כי הסוגיה , המחשבה , הניסיון להפוך בדבר מביאים אותך להתעורר , ללמוד על העולם , לגלות סקרנות , לשנות ולהזיז בתוכך משהו אולי אפילו מהותי וכמובן בגלל ההליכה בתלמו והתחושה של המרחב והטקסטורה שלו במגע אצבע קל. אנשים לוקחים ושוחטים את הדבר הנפלא ביותר בהיותנו איים נבגלים שמחפשים לשווא סירה שתפרוץ את המרחק ותקרב אותנו ללב ולמוח של אחר ולא במקרה אנשים למדו להיות מרירים , מנוסים , אטומים , רתוקי ניסיון ועל הלשון טעמם כטעם עצם ישנה וגרומה. אי אפשר להתפוצץ במקומות כאלה בבטחה וזה...משעמם.
אולי נכון לויר שאני לא פוסלת זהירות ואף נדרשת אבל העמדת הפנים הטיפשית כאילו יש גבולות , קווים ומעשים שרק אדם "מודע" לא יחצה ואדם "לא מודע" יפול מהם די נוטלת את כל הקסם של המקום והפואנטה של הביקור בו . אין חוקים זה בולשיט של אדם שבא לגרוס אולי תחושות בדידות ואת זה אני מחבבת ושותפה לו לא פחות אבל נניח בזבוז לא יעיל של משאב וזה עוד משהו...
אני מסוגלת להעריך ולהתמלא חיבה על כל הקטנה עקרונית של חוויה וקול , של כל ניסיון לצמצם את זווית הראיה ובדרך כלל הצימצום הוא שמריח משמרנות. כן אני לא ממש מתביישת לומר שאני אבודה ובודדה לפעמים אבל באותה נשימה אני מחפשת ומוצאת ומשתמשת בכל מה שהסביבה נותנת לי כאקספירמנט מחשבתי לאלף הדברים שרצים לי בראש והמקום הזה לא שונה מעולם באמת לא זילזלתי בו או בדריו כדרך הגיונית לבחון דברים גם אם מהאור הקוטבי , הנגטיבי של התמונה גם הצללות וקווי מלאר , גבולות ומשרלים יקרים לי.
לכן אני מגחכת כשאומרים לי שאדם "חכם שיודע להסתדר" לא היה דש באנשים כאלה או בכלל לעומק ולא מתרועע מחשבתית או אחרת עם כאלה. האגו שלי שביר לא פחות ואף יותר מכולם ולכן אני נהנית לשבור אותו בכל פעם מחדש יותר עד שיש סדקים בעור ובפנים המחייכוצ שלי. זה חשוב בעיני.
ובכל מקרה הפטאליות , הנחרצות טיפשית. יש אנשים טובים. עש אנשים רעים. יש באמצע . יש אנשים רעים שפגשת אותם ברגע טוב. יש אנשים טובים שפגשת אותם ברגע רע. יש אנשים רעים שאתה ואולי רק דומיך מסוגלים להביא אותם ולהדגיש בהם דווקא את מעט הטוב ולהעצים אותו כמו מש זורחת ויש כאלה שבדיוק להפך גם אם טובים תדרוך להם על היבלת וכל המוגלה והרע יצא דווקא כי אתה מי שאתה ויש את העובדה שהטוב והרע שלנו יחסיים בעיני הזולת. זו דינמיקה מרתקת ונכונה בעיני ומעניינת בעיני בכל פעם. אין כללים . לא באמת.
גם לא סייג לדמיון.
למעט המילים שלהם על פי רוב.
בעיקר הייתי אומרת שהדבר שהכי הבעית אותי היא הקלות הבלתי נסבלת בה אנשים מזלזלים , מפקפקים וחונקים את המשמעות והעניין בשני תהליכים מעניינים אחד- כשאדם מתייחס כאילו לא היית יותר מפיקסל , תמונה מקוטעת של אדם - ויש בזה עניין ויש בזה משהו לחשוף מה זה יכול להביא ומי אתה כשגם אינך מקק וההפך המוזר כשאדם מייחס לך יותר מהיותך כזה. שניהם מצבים וקצוות מעניינים למחשבה ולזווית על העולם ושניהם שווים להתנסות אבל מבעיתים ושוחקים לאורך זמן.
והדבר האחרון אני מניחה , ברגע שאני יוצאת משם תוך ימים הפוקוס קטן ואני כבר לא רואה את הדברים קרובים אלי מין חלום בתוך חלום והזרות הזו בעיקר היא זו שמאפשרת לי לחזור פעם אחר פעם להתדפק על הדלתות בשכחה סטיכית של עולם הבא .
אני מניחה שהפריע לי שאני צריכה להפרד , בעיקר ממך , אולי מה שמצא חן בעיני יותר מכל וטול קורה אין לי שום אכפתיות באשר למעשיך , היתה התחושה שאכפת לי סוף סוף , היה לי דחף לחבק , היה לי דחף לתקן והדבר שמעולם לא הבנתי אף פעם למה נלפס לא ראוי בעיני אנשים , ריצוי , פיצוי , זיכוי מוגזם של אחר היא לא דרך לומר שאינך ראוי אלא שאתה ראוי מאוד ולכן הדחף שלך להגן ולהרגיש את הזולת גדול מכבודך העצממ , הפנימי , מגבולות קשים וקשוחים שחותכים אחר. היה לי דחף לטפל, היה לי דחף להגן עליך , היה לי דחף עז שלא תחוש עוד צער וזה בעיני יפה אבל כמו שאני נמוגה כשאין הדדיות ככה אתה נמוג ממני אט אט , דמות בדיונית או לא אולי ברור עכשיו שאני יכולה להעריך ולמצוא נקודות אמת קטנות כמו חלוקי נחל מפוזרים גם כשנהר שוצף של שקרים מקיף אותך וזה מעניין דווקא ביותר בעיני איך המים הללו , מים רבים מחליקים חלוק חלוק שנים עד לשלמות עגלגלה ובינינו אולי לומר בכל צחוק יש חתיכת אמת ובכל שקר יש טיפות מהמציאות והמהות של זה שתכנן אותם מלכתחילה . זה שווה בעיני ותמיד היה לשלם את המחיר אבל אנחנו מתרחקים וככה גם קולות של אנשים אל תוך החלום של פרננדו פסואה וזה כבר לא משנה לנו כל כך מתי מה אמרתם ומי הייתם ואם זה איכשהו נוגע בי , אלי , לעברי ואולי לעתיד . מרחף.
וסתם מחשבה - כל כך הרבה יותר נחמד כשהם גומרים בשקט.