שוב רעה לעצמי ,
מרגישה את הנוקשות הסרבנית הזו , הגאה , שאי אפשר לשבור של עלבון .מרגישה את הצורך לשתוק קשה , לצמצם עיינים למבט של זוג חרכי ירי - אישונים מוכנים ודרוכים ליירט את המטרה וקפל חוסר שביעות רצון בזווית הבא.
קשה עם עצמי. אבן. אסור לך לדבר עם אנשים. אסור לך לחשוב על עצמך כיותר מגוף נייטרלי וחסר פניות , חסר נשמה , חסר ודאות , חסר קבלה , חסר התרצות , חסר כוונה , חסר מקום וזמן ואדם.
אני קשה עם עצמי כל כך לפעמים, לא חושבת שמגיע לי להיות אנושית ואישית ופחות משקופה . כועסת שאני מדברת גם אם בכתב (הצלחתי לגרום לעצמי ברוב הימים לשתוק לגמרי) , כועסת שיש לי צורך לתקשר , כועסת שיש לי מדי פעם עניין ולו קל בזולת , כועסת על עצמי שזה לא נקי לגמרי רק מרצון לעזור ומהול בכוונה פנימית, כועסת על עצמי על תחושת ערך , כועסת על עצמי על כל שביב גאווה , כועסת על עצמי על תחושת פרפקטציוניזם ואישיות , כועסת על הביטול , כועסת על הרצון להתמלא.
אני לא יודעת מה מבין השניים האחרונים יותר כנה. תמיד הייתה לי בעיה עם שפע , אני אוהבת שיש אותו לאחרים , אוהבת לבשל לאחרים המון אוכל , לנקות בלי הפסקה , ללטף , לשים בגרון עד דמעות- קיא - השתנקות וחנק ולטפל אבל בשניה שרוצים לרדת לי אני מתכווצת ,בשניה שמתייחסים אלי כאילו דעתי משנה בא לי להקיא , באוכל אני מנקרת ולא מסוגלת מגיל קטן להכיל טעמים נועזים וסכריניים מדי - סוכר בקפה הורג אותי. כשאני מתליחה להריח וזה לא קורה הרבה רק ריחות חדים ותוססים נעימים לי - סיגריות , דג נרקב , אם הריל מתוק חייב להיות עדין או לימוני או מיוחד כי אחרת קשה.
לא מסוגלת שנוגעים בי עדין , קשה לי. קשה לי לחשןב שמישהו יעשה לי מסאז' זה גורם לי חוסר שקט ואי נעימות , לא אוהבת לענוד תכשיטים , שונאת זהב , לא יכולה לסבול שמעניקים לי תשומת לב , שיחה על רגשות ואינטימיות זה הדבר הכי קשה לי בעולם , לא מסוגלת למתן את עצמי בעבודה , לא מרגישה שמגיע לי ולא רוצה , לא מסוגלת ללבוש בגד יפה או חשוף וכשנח עלי מבט של איש.ה לפספס צביטה קטנה בלב.
קשה לי עם שפע עצמי , לא אם הוא לא חומרי , למשל ידע , ספר טוב , התעלות ממוזיקה במבנה שנוגע לי בשמיימי אבל ברגע ובשניה שזה הופך לממשי , שם אותי במרכז כישות , נוגע בגוף אני נאטמת. אולי זה המאבק הנצחי שלי והסלידה המטורפת מיהירות ואגו שהופכת אותי לנמנעת סדרתית . קשה לי לחשובנולקבל שיש לי זכות בשעה שאחרים סביבי נצרכים. קשה לי עם רוע. קשה לי לא להיות בובה , fake אפילו כשנותנת רוע לאחר שבאמת אחוש הנאה וכשחשה היא נקיה ואכזרית ואין בה בכדי לרומם את נפשי - יצר קמאי שניתן לאחר כמו זיווג , משגל , רעב וצורך להשתין .
משהו בלהיות אפס קורץ ומשהו בחשש מההצמתה שזה מביא , מהגאווה בלהיות כלום ששוב ממלאת אותך במשהו מפחיד אותי כל כך. זה העניין להיות סתם אחד זה בדיוק לוותר גם על הצורך להיות כלום אובייקטיבי והאשליה שלו זה הדבר הכי משמעותי שלמדתי כשהתחלתי לגלות שיש בני אדם באמת סביבי ולא בובות ממוכנות שנראות כאילו הם ממלמלות דבר אחד ועושות בדיוק את ההפך. לתת לעצמך זה לקבל הרבה יותר שפלות רוח וקבלה עצמית זו הרבה יותר ענווה מלנסות לחתור לקצה אפס או הכל אתה עדין עף על עצמך מדי . אתה מטשטש ומשתקף , מזדכך ומתחכך רק כשאתה מקבל שאתה פשוט בן אדם וככזה יש לך צרכים להתהוות ולהיות משמעותי בעיני אדם , חיה או אל בדיוני או לא או אולי עיקרון , ערך רעיון שנעלה קצת יותר ממך. לשוות לעתמך קיום למרות שבאמת לא בטוח מה יש בכלל בפנים ומסביב וכמה אתה , עצמך , בכלל דבר אמיתי , אחיד , קוהרנטי , אישי , יחיד ובעל מודעות.