אני לא יודעת למה לאחרונה זה ככה, בעיקר לא יודעת למה אני בכלל נותנת לזה פומביות. אולי יש לזה קשר אליו ואולי לא.
אבל העצבות הזו מעכלת , דורסת , חומסת כל חלקה טובה . למה אני אף פעם לא יכולה להרגיש טוב? אני מתעייפת מלהיות בהכרה ואני עובדת , מתפקדת , כשיש לי כוחות (כרגע אין לי ממש כוח לכלום) יוצאת לא מעט אבל אני פשוט מרוקנת אנרגטית ונפשית לחלוטין. כלום לא משמח אותי אולי כי הוא טען שהוא מבין את זה הוא קצת שימח אותי אבל כבר בהיתי בו ממלמל את אותם מילים לכל עוברת ושבה , אז בסדר, זה דווקא נחמד בעיני לדבר עם כל אחד באותה רמה , באותו לינגו בלי למטה ולמעלהבגובה העיינים אבל אולי זה גם תורם לתחושה הנצחית שלי שאיף אחד בכלל-
והכי מצחיק כשיש , והרבה פעמים יש , אני לא מוצאת שזה גורם לי עונג השהות במחיצת הזולת אני רק רוצה לברוח לכוך שלי , לבסדר שלי , להתכרבל בתוך עצמי ושיניחו לי בשקט. אני לא מסוגלת לשאת נוכחות אנושית לאורך זמן אני נהיית עצבנית , מפוזרת ובוהה בחלון מדמיינת איך אקום ואלך. אף אחד לא רע אלי במיוחד ובכל זאת הכי קשה לי בעולם יותר מכל העצבות הזו זה להכיל ולדמיין ולהתקע שוב ושוב באנשים שאין בינם לבין הבנה ולו המידה הקלושה ביותר וזה לא כל כך משנה לי הרי ויתרתי על הרעיון אבל גם אז איכשהו יש דחף חברותי שחמש דקות לתוכו ואתה כבר מבין שאנשים זה לא כוס התה שלך.
לא יודעת למה ככה , לא יודעת למה אני עצובה בלי סיבה הכל סביבי כל כך לגמרי בסדר וטוב ואפילו אוהב ובכל זאת אני לא זוכרת זמן שקמתי קלילה וחסרת דאגה עם אנרגיות להסתער על העולם אני עייפה כמו אדם שחצה מדבר של מיליון שנים ושרד לספר. תמיד ככה .תמיד הלב שלי שקוע , כואב ומאובן עד טירוף בלי מקום קטן , סדק שנותן הצצה לאחר אני מדברת מילים אבל לא מרגישה כאן בכלל ואנשים מדברים עם שלד מצחקק שהמוח שלו מיליון שנות אור מכאן .
וכל זה צפוי ומצוי ונדוש עד שיממון.
