סיפרתי לו עליו בקצרה , רק אמרתי שעוד יש לי רגש ושלא היה שם שום דבר באמת.
אתמול סיפרתי לו שגמרתי לו קצת בהקלטות והוא הגיב באופן שעורר בי מעט עליצות. כלומר גם קצת כאב אבל בעיקר כרגיל ואמרתי לו - אני לא מאמינה למילה ומבחינתי מה שלא יהיה נשאר בגדר "אולי" לגבי כל רגש שהוא טוען שישנו.
בכל אופן, הוא כתב לי כשסיפרתי לו אחרי שתיקה מסוימת מצידו שהוא לא יודע איך לאכול את זה. שאלתי אותו מה הוא מרגיש והוא אמר קנאה , כעס , "שוק אפילו". הוא אמר שלקחו לו את הצעצוע שלו ומתחשק לו לחורר אותי מול ההוא כשהוא קשור וזה קצת חירמן את שנינו והקליל את הכל.
זה מצחיק איך מישהו יבוא ויאמר לי אפילו שישית ממה שהוא אומר אני אקום ואלך , אבכה אפגע עד עמקי נשמתי ואיתו פשוט לא מספיק אף פעם.זבל , סמרטוט , שרמוטה מטומטמת ואחרי עשר דקות של שיחה רגילה "הפסקת לקלל אותי" ומחדש. הוא ממציא לי קללות חמודות במיוחד ועונשים (אמאל'ה).
דיברנו גם על עניין ההתמסרות , שזה שובר גבולות ופסים אישיים אבל אמרתי לו מה שאומר לכל אדם במילים שלי- אני שפוכה על כאב , בא לי להרחיב את הרפרטואר הרגשי שלי אל מעבר לקיומי הקטנטן , אני חסרת גבולות לפעמים ובראש יש לי אלף תרחישים שהשתיקה יפה להם אבל לא אמכור את עצמי. סיפר לי על אחת שנתנה לחמישה גברים לגמור לה על הפרצוף. וול לא בבית ספרי - גם לי יש גבולות ואף אחד לא נכנס בינינו , אף אחד לא עושה עלי האשטאג בוקקי בנגלות .
אז באמת כיף לי לפטפט איתו כל דקה בעבודה ולקבל השפלות וכיף לי לשלוח לו תמונה מהשירותים עם הסוודר הלבן והחזיה השחורה מתחת ולראות את הזיקפה שלו צומחת בתוך הג'ינס באמצע יום עבודה (מנסה להסתיר אותה, רגל על רגל) - ואני מוכנה לאכול הרבה חרא וללקק את הרצפה אבל אני לא אמכור את האמ אמ אמא שלי רק בשביל טיפת חיבה . אמרתי לו שהכל טוב ויפה אבל להיות זונה מוחלטת בלי מודעות וקיום משלה זה כבר בגבול הטעם הרע.
בכל אופן , דברים שמדאיגים אותי-
אני מעריצה אנשים שהולכים עד הסוף באמונה שלהם אבל חייבת להודות שכמה שלא אדחה את הקרינג' כשאדם בן גילי אומר לי שכל דבר למעט התנך היא דעה זה מעורר בי תהיה אם הוא מטורף (סביר) או קצת מעוכב שכלית ואני לא חושבת במקרה שלו שהשכל זו הבעיה. אני באמת מחזיקה שהוא דבק באמונה על פני היגיון ועובדות אולי צעד נואש או אומר נואש לבטא את האמונה אבל המציאות ממשיכה אדישה כנגד כל אמונה מגונה תהיה אשר תהיה ואין מה לעשות - לא נוצרנו באצבע אלוהים (אולי מטאפורית או מיסטית בהחלט לא מצלע ונחש מדבר) והעולם הזה לא בן כמה אלפי שנים וכיוצא בזה.
מצד שני, שוב שאפו על העיוורון מדעת. הלוואי שיכולתי להתחייב ככה לדברים. זה מעורר בי חום כי מזכיר לי את הדבקות של אמא שלי ומשפחתה ,היא מעולם לא הפסיקה להתפלל בבקרים גם כשהפכה לחברת קיבוץ , לצום , לשמור בדרכה היא את קנאתה לאל חי. חייבים להעריך את זה. יש בי קצת מזה במקום כלשהו למשל אני לא מנהלת דיונים על אלוהים כדי לא להפחית מכבוד האינסוף ואני צמה כל כיפור. יש בזה יותר ממה שהעין נותנת אבל לא נכנס לזה - בכל אופן זו תכונה שאני מעריכה.
דבר שני שמדאיג אותי אין ספק שהוא לא מבין אותי וכשאני מנערת כל זכר להיבט עמוק יותר מסקס נראה שהוא מסתייג. אולי גם אני. אני רק לא מבינה את הפואנטה. אמרתי לו היום שאני לא אוהבת לשוחח על דברים לא מיניים עם אנשים בכלל. אני לא מוצאת טעם וזה מאיים עלי אפילו. הוא קיבל את זה בסדר. אני מניחה שהחוויה הרגשית פה מהותית רק שאין לי את השריר הזה שיש להרבה נשלטות לחפש "הכלה , לימוד ושינוי פנימי" ולזיין על האור והכוח שהשליטה מעוררת בהן (אני באה בטעמי זומבי פריך מבפנים איזה אור והכלה בראש שלכם).
ביצ' פליז אני פה כדי שתכאיב לי ותגרום לי לצרוח תוך כדי שאתה מנצל אותי ואת הכוס הקטן שלי לעוד אורגזמה . אני לא מחפשת , צריכה או מוצאת שיקוף או שאולי זה האגו שלי והעובדה שאני תמיד חשה מנותקת אחושרמוטה מהעולם. כולם צריכים משהו מזה , לא? .
הוא מסתדר בסדר עם הפארנויות שלי ,
לא היה אכפת לו לתת לי לראות ת.ז. או ספח .ביינתים לפחות אני עדין בסרט אחד גדול. גם לגביו. תמיד חושדת.
מעבר לזה , לא יודעת , לא ממש דיברתי איתו על כמה המוח שלי עוד מנותב אוטומטית לאותו אחד וכמה אני מרגישה שאין מצב שאצא מזה (למרות שברור לי שהוא משקר זה לא משנה) . אני בעיקר מחזיקה הכל על אש קרה , הכי קרה שאפשר . אני לא באמת מסוגלת או נותנת לעצמי להתלהב מאף אדם וגם ככה למעט הוא אף אחד לא נגע לי כבר המון זמן. אני לא משחררת לעצמי את הרסן ולא יוצא מהבועה. לא יכולה .
והכי מדאיג כתמיד, אני לא חושבת שהוא מבין באיזה לולאת חנק , ריאות מלאות עד הקצה מי מלח קרים ושורפים , עיינים חלולות וריקות יש לי. הוא טוען שגם לו היו דיכאונות אבל לי אין הפוגה - זה דיכאון אחד מתמשך ויום שכולו חלום תופת נצחי . אין לי מושג איך אדם אמור וצריך ויכול להתמודד עם זה אבל עובדתית זה המצב הרגשי שלי מגיל גן חובה ועד ימנו.
פעם ראיתי בדוקטור הו פרק על אנשים שברחו מעולם מלא צללים טורפי בשר אדם לעולם דמיוני שנוצר בכוח המחשבה או מחשבים לאזוכרת ...
בכל מקרה הדמויות בו שתיקשרו עם האנשים האמיתיים אמרו יום אחד לבת אדם אמיתית שחשבה שהיא האמא שלהם והם ילדיה: " אמא אני מפחד כשאת עוצמת עיינים העולם פשוט נעצר , אני נעצר וקופא" . האמא חשבה שהוא מתכוון מטאפורית אבל הוא התכוון כפשוטו וזו בערך התחושה בשניה שאני לבד הזמן נעצר והעולם קופא אם אין מה שמפעיל אותי אני רק בוהה כמו כלום אל התהום של התודעה שלי בלי רצון לנוע בכלל.
אני פשוט לא אוהבת את הרעיון של להיות קרובה למישהו. אף אחד .