מדהים איך אנשים משתנים.
עד לפני כמה שנים הוא אמר לי שהוא "זונה של אהבה" והיה לו קול סדוק וכמעט חרוך מזעם .
הוא היה דוחף לי מאחור מוט וסוטר לי וחודר לי לגרון עד שהייתי אדומה ובוכה ורועדת , ואז מושך אותי מהשיער לעמוד ולראות את עצמי וכמה אני מכוסה ברוק , זרע דמעות ופוחדת מהסטירה הבאה לחיים בוערות בסומק דק.
הוא לא האמין אז בכלום , פחד מטירוף , היינו מדמיינים שעות וממציאים את העולם ואיך נברא ואמרתי לו שתיוולד לו ילדה , הייתי מתארת אותה מגילות על מגילות והוא היה מאושר.
היום הוא יצר איתי קשר ואמר שהוא בקשר (מאוחר- הוא כבר בן ארבעים) וזוגתו בחודש שביעי ואמר שהוא אוהב אותי כי צדקתי שתהיה לו ילדה.
איך הוא השתנה , הקול שלו רך ומפויס וכל הציניות והמחסור שככו , הוא יציב , הוא אוהב , הוא כבר עבר לספירה אחרת של אנשים בוגרים שחיו וראו משהו בחייהם והם במקום יציב , טוב , עוטף חי ויוצר. הוא אמר לי "אני אוהב אותך מים" אז אמרתי לו שאני גם אוהבת את ירח (שם החיבה שלו).
אני כל כך שמחה בשבילו , באמת הכי מהלב , מאגם שהיה כותב שהוא רק רוצה לקשור אותה במדבר איפה שאף אחד לא ישמע אותה צורחת הוא הפך לאור חיוור ושלם ומלא אהבה , כל כך שקט ,כל כך רך , כל כך טוב לו. איך העולם משנה אנשים .
מצד אחד אני שמחה , הכי , כנה , כי זה היה החלום ששנינו בנינו יחד ושכנעתי אותו שאפשרי וזה היה כל כך לא סביר שכשסיפר לי התגובה הראשונה שלי הייתה הלם :"מה?!!!!". חשבתי שהוא צוחק ומצד שני קצת צביטה בלב שעוד אדם מתרחק לבלי היכר והעולם הוא רק אסופה של צללים חולפים במהירות שהיום הם כאן ומחר השמש החמה תדאג למחות את עקבותיהם שכבר דהו מזמן.