התעוררתי כרגיל ואתה הדבר הראשון שממלא לי את הראש פרפר, הכל מאחורי גם היום ואתמול על כל מה שהביא. רק אתה ממלא לי אותו שוב ושוב אני חרדה לחוות את הפצע של כל מילה כעוסה שלך ואת חומות חוסר ההבנה שמאפיינים את התקשורת הסוערת בינינו ומכינה את עצמי להתרחק ולמעט בדיבור בלי "לחפור" כי אתה הרי בעולמך תמיד מתוק ולא מרוכז הרבה ואני תמיד על הקצה איתך מערסלת אותך בראש ופוחדת לומר מילה אחת לא נכונה לפגוע. אתה כל כך יקר לי ואני לא יודעת להסביר למה , אתה בטח זוכר שאמרתי לך שהייתי מתשאלת אנשים לגביך שנים לפני מי אתה , מה הסיפור , מה אתה חושב למה אתה כל כך שונה כשמדברים.
ובשנית אומר מה שכתבתי כאן , אם שביב מקיומך אמיתי כמו שהוא בניגוד אליו גם אם תשקר לא אוכל לכעוס עליך באמת אבל אני תמיד חוששת (ובצדק אנשים מסוגלים לדברים נוראים וכמו שאתה תמיד אומר לי לא לבטוח בבני אדם ככה אני לא בוטחת) ולא באשמתך. ההוא שעליו אני אפילו לא מוכנה לחשוב גם עליו לא כעסתי סתם היה לי את הפרצוף הזה הנעלב עם השפתיים שמשורבבות קדימה נוסח :"איך יכולת" ומאותו רגע הוא נמחק. אני לא נותנת לעצמי להרגיש דבר בשאלת קיומו ובגידתו ואצלך אחרת המוח שלי תפור עליך , אולי כי אני מחפשת תמיד אדם בלי תחכום , בלי רוע אמיתי , עם תום ועצבות וזה מתיישב לי עליך - אז אפילו תבוז לי ואתה טוען שאין לך אפילו מחשבה אחת רעה עלי אני תמיד אוהב את זה שאתה קיים. גם אם תשקר טוב לי שאתה שם וזה יפה