לא רוצה להיות ערה יותר .
לא רוצה לכאוב יותר .
למה אני לא יכולה להעביר חמש דקות הכרה בלי שהכל פתאום נצבע בשחור וחסר , ריק , אפל , כואב נפוח ומת נורא?
בחלומות שלי אנשים וגופות נפוחות נשלות מהים , שיערות נתלשות , עצמות לבנות וזקנות מתחככות זו בזו , לאנשים אין ידיים ועיינים ופה , גידמי פנים גדמי חיים וכל מילה נאבקת בערפל של צלילים לא מובן , לא ממוקד וכשנשמע קצת מוכר זה כואב עוד יותר בגלל הגעגוע לדבר מה יציב ומוכר
למה אני תמיד סובלת כל כך בלי סיבה , למה מלחצי הכסף לא מרפים מהלב שלי רק לרגע ? למה אני חייבת למחוק את המוח על מנת לאהוב , לחיות , לטייל לנשום ולקום בבוקר? זו בדיחה רעה? זה סיוט? .
ואני נראית כל כך נורמלית בהשוואה למה שמרגישה מבפנים , אי אפשר לנחש והמחשבה עליך , מערסלת אותך , מלטפת את פניך , את מילותיך את הפחדים שלך והטקסים שלך הולך לעמוד מול החלון כל לילה היחיד שמבין קצת כשאני אומרת לו כמה הכל נורא , וגם זה מנחם בעולם קר , מעוקר ועקבי במלקות הסבל שלו זה מרגיע אותי.
זוכר שאמרתי לך שחלק ממה שיש לי מתנקז לצורך לעשות כל דבר שוב ושוב מרגע שהתרגלתי? זוכר שאמרתי לך שאני צריכה לחזור ולחפש אותך שם שעות רק בשביל לומר לך לילה טוב ושתגיד חזרה ואני חייבת את ה"לילה טוב" הזה כדי להרגע ולשחרר? אז ככה אתה קצת מנחם אותי ואני שקועה בביצה של יאוש וכאב ואין חבל הצלה אבל לפחות אחנק מהבוץ בפה ובריאות וחיוך קטן על השפתיים. כל כך כואב לי ...תמיד .