הפארנואידיות שלי שוב מרימה ראש.
אני קוראת לה "ריאליות מוקצנת" - היא מבוססת על ההנחה שאין צירופי מקרים של ממש , מיסתוריות קסומה ומאופקת של היקום שרוצה להזכיר לך כמה הוא מופלא- יש רק בני אדם והדרך המרירה מתוקה בה הבשר שלנו לומד ללכת...
בקצרה , פעם הייתי טובה בזיהוי חד ותכליתי של אנשים - בין אנשים שהכרתי מימי עבר במציאות ונכנסו לספירה הוירטואלית ובין אנשים מאותה ספירה שניסו להתחזות לזולת. לעזאזל זיהיתי אדם לפי צהלות נכדותיו בטלפון , זיהיתי את האקס שלי על סמך שורה בודדת וזיהיתי אדם שנפגש איתי רק פעם יחידה בחיינו המשותפים במצעד הגאווה דרך הדרך בה סיפר שמורח לק.ידעתי שמשהו לא כשורה בעברו של בן זוגי הנוכחי כבר מלדבר איתו מספר משפטים בודדים (לפני שהתוודה על הכל).
אז אני תוהה, אם להתעלם מהתחושה הזו , לתת לסבלנות לעשות את שלה או סתם למשוך בכתפיים ולומר שזה בכלל לא משנה כמו שאני עושה עם פרפר. לנער את הארס , התוקפנות והחשדנות המובנית שעולם המטורפים שסתמתי עליו את הגולל מאחורי עדין מנסה להאחז בי בקרס חדה ולמשוך אל החוף כמו דג שמן בחכה. מה זה משנה בעצם?
זה שינה לי בעבר? זה ישנה לי בהמשך? זה מדד אמין לדבר מה? כנראה שלא אז בלב כבד אני מוחקת מהלוח את קווי הדמיון שמעוררים בי פחד סתום ומתקדמת הלאה. אין לי שום עניין בזה . אין לי שום רצון לשרטט שוב את הקווים שוב. אני רק יודעת שמי שלוקח חלק בדבר מה מכוער - יזכה ליחס הכי פשוט וקל מבחינתי טריקת דלת וניעור כל מה שהיה בינינו כמו אבק לתהום הנשיה.