אין משהו עצוב ונוגע ללב יותר מאדם שמתעקש לכפות את עצמו על החלל של הזולת ,
מאלה שצורחים את עצמם במרחב בשיגעון , מתעוותים , מטרגרים , מסנוורים חליפות ותכופות ומנסים למשוך אחר לתגובה , זעם , כסילות.
לפעמים אני זורמת , נכנסת לסרט באותה התלהבות של זולתי , מקשקשת בלשון , מנופפת בידיים מאמינה שהכל אמיתי כמו שהוא משמר את הידיעה הדקיקה באחורי ראשו שהכל הנפצה ובדיה של לב פצוע וכבוד עצמי שנרמס.
אני אוהבת את זה , אוהבת להעצים את האחר , אוהבת לחוש נפצים קטנים בלב של אימה קלועה בצמה עדינה לערגה , חום ורוך על מצבו ומקומו ועל מצבי שלי גם כן שניים על ספינה שטובעת. יש בזה משהו אנושי ועמוק לקחת חלק בגן השעשועים החלומי של אחר , להכיר בכאב ובדם שמקיז ממקום אמיתי ושותף גם אם התוצאה היא סטירות ויריקות בפנים (אני לא קטנונית) . בני אדם צריכים אמונה לא פחות מחום ואהבה , לקול שלהם , לכאב שלהם , לשנאה הבלתי מתפשרת שלהם , לרוע . לאהוב אדם זה להתמסר לכל פינה חבויה בתוכו .
ואחר כך אני מתנשפת קצת , החזה עולה ויורד ואני עייפה מעיקום זמן מרחב שגנחתי לתוך התודעה של אחר .
כשאני קצת בשקט אני שמה שיר טוב , קופצת מהמיטה לסלון איפה שיש לנו מרצפות ישנות וחלקות שאפשר לדלג עליהן ברגליים והן מבריקות כמו קרח וחלקות כאילו שמת מגלשיים ואתה גולש במורד הר. התאוצה מכל דילוג מטריפה ואני רוקדת , מדלגת את הקצב ברגליים , מסתובבת וצוחקת בוחנת משקלים , חשה את הסיבוב של כדור הארץ ומשנה נקודות מבט בקלות של חתול גמיש שנדחק לקופסא צרה ומקבל את צורתה.
אני רוקדת כמו אינדיאני , רוקעת ברגליים כמו ביקב מעל גדודי ענבי דם ליין, כמו אדם עם רגלי עז שעירות וקרניים סביב המדורה , כמו מדרון הר בכרמל מתפוצץ באביב מגודש עלים ירוקים ויורה זיקוקין פרחים בשלל צבעים וריח - אני מתפוצצת , נכה , מצחיקה , מאושרת , מעולפת ספוגה בצלילים.
אלוהים , בשבילי , גילוי זה פשוט לצאת מתוך עצמך , להשתחרר מהצורך בערך עצמי מוגזם או מביטולו , מהמאבק הזה -
להסמיק לך ולחייך בלי לחוש טיפת בושה , להקשיב באורך רוח ולרצות לשמוע עוד ועוד עם זיקה אנושית אמיתית, לחוש את הסיבוב הזה , העדין שרק תשוקה אמיתית וקרבה אנושית חיה יכולים להפליא בך את מכותיה , לתהות , להיות , להעז לתת לעצמך לחוות דינמיקות ויחסים ולחכות שהקליידוסקופ יעלה תמונה קצת יותר ברורה , שימושית לאיך תנועות סביבך יוצקות אדם.
להעז לומר על הכל - הן , וגם בלאו לומר אני אנתרופולוג של עצמי , של אחר של קיום אוניברסלי ובאתי להעז ולחפשת את קווי המתאר של הנשמה . להיות פה סוף סוף ואולי אף אחד לא יבין כמה התרגשתי פעם , כמעט הזלתי דמעה יום אחד כשהצלחתי בגיל 16 פשוט לבהות בליכלוך שהצטבר בקצה המרפסת , הרבה מוך , עלים יבשים וקצת מרקיבים , חיפושית חומה מפרפרת או שניים , רגבי אדמה וחתיכת נייר שחלפה ברוח. בשביל מישהו אחד רגע סתמי בשבילי לעמוד שם פשוטה , קטנה , נפעמת מהניקיון והפשטות של רגע שבו המחשבות שלי לא מכתימות את הכל בכאב או בכתמי מים עד אובדן תחושה , פוקוס , יציבות לכדי יצירה זרה - פשוט להביט בעולם בלי קישוטים ופיתולים כמו שהוא צלול נורא היה דבר שגמר עלי מתדהמה.
וככה , חולפת לי מחשבה אולי האהבה לפרפר היא למשוך את הרגע ההוא בלי מיתרים של כינור , בלי מקסמי שווא למרות שבראש שלו אין לי ספק שהגבעות של נרניה וממלכות כפור עתיקות ויצורים עלומים משוטטים - לא משנה כמה עצב בין העיינים , כתר עצב נוגה בברק העינים...אממ
אז לסיכום , לסיום הנה השיר שרקדתי:
ומכיוון שהיום יום הולדתי , מי יתן ואלמד לשחרר משקל כבד על הכתפיים , לתת לבכי להתנגן וללבלב , לגעת בקצה ציפורן ולגרד את ציפוי הזהב הדק שמכסה צלקת חלודה של הדברים סביבי ולא לפחד לדחוף את הזרת לתוך הטבור ולטעום על קצה הלשון לדעת איזה יום היום ומה מבעבע לי ברחם , שנה של תהיות , שנה של גמירות ופתיחות והמון זיעה ודמע , המון נשימות קרובות וזהויות שבורות במראה , המון אור, המון חור , המון חרקים , המון מאכלים מעניינים , המון זין , המון שיער ערווה מתולתל של פותות יפות מהחיים , המון ריח , המון שלי שלך גופי-גופך , המון כיסופים , המון נשיקות , המון חיבוקים והמון המון אני שסוף רק קצת מדי פעם מחייכת.
