הכל נדוש ,
הכל כבר נאמר ואין מה לחדש.
אני שוקלת לשבור את קופת החיסכון שלי , החזרזיר שבו אני שומרת כל טוב כמלחמה עם העולם ולוותר.
אז מה אני אשנן ואקרא טקסטים שאני לא מאמינה בהם? אני אהנהן בראש לטיפוסים שאין לי דבר וחצי דבר עמם? אני אכחיש כל מה שאני יודעת בחוש שמעוות ושגוי בעולם ואאמץ נורמות דכאניות? .
אני לא יודעת אחרת ובכל מקום שבו אני נוגעת , אולי למעט בן הזוג שלי - נשרף. עולה באש.אולי הגיע הזמן לוותר ולהרים ידיים. הגיע הזמן "לחיות טוב" בזמן שאני מתפרקת ומרגישה שהכל שקר... אולי אני יכולה להלך קצת על החבל הזה , על השגעון של הכל בלי להיות מיואשת עד כאב , סחוטה עד הקצה ודומעת ללא הרף.
הוא אומר שאני מוותרת , שנוח לי במקום שלי , שאני הססנית ושזה לא שאני מפחדת לאבד שליטה (כי כביכול אין לי אותה?) אלא ששליטה גורמת לי להרגיש יותר - שלהתבטל בפני אחר נותן לי משמעות.
אולי הוא צודק לפחות באחרון , אני קשה בעיקר עם עצמי (גם בזה הוא צודק) אבל אני אוכלת את עצמי על כל פעם שיכולתי לסייע ולא הייתי שם. אני נשארת עד מאוחר בלי לומר לבוסית כדי לסיים הכל כשיש מחסור בכוח אדם. תמיד אתנדב שאחר לא יצטרך והרשימה ארוכה. קשה לי אולי לתת אבל כשנתינה הי א אגבית ולא כזו שמוקירים עליה תודה או נשארים בזכותה בקשר (אם לא מתנתק מצידי) אני כל כך מנסה.
מניחה שזה עדין משעשע אותי שהאדם האחרון שצווח עלי שהוא שונא אותי היה אותו אדם שמציק לי כבר חודשים שנשכב (שכבנו) כאילו אני נצמדת לחייו כשבכלל ייתי רחוקה כל הזמן, אדם שצרח עלי שאיך אני מעזה לצפות ממנו ליחס אנושי בשביל מה יש לי חבר - ואז צרח שאני מנצלת אותו מינית בצט ורואה בו בובת מין (אחרי שהוא אמר במפורש בטלפון שזה מה שאני בשבילו) ובסוף גם פגעתי קשות בכבודו כשהוא מאיים לעשות אאוטינג עלי ומקלל אותי כמו מטורף.
לא יודעת. אולי זה המזל שלי כי אני מוקפת בלא פחות אנשים טובים ממנו ובכל זאת נופלת על אנשים כמוהו. איכשהו אני לא פוצה פה אף פעם כשמדובר בי. תמעך אותי. תדרוך עלי. אבל אני מניחה שבדקה שהוא הזכיר את בן הזוג שלי שם הוא חטף. לא אכפת לי ומעולם לא היה אכפת לי שפוגעים בי אבל הקרובים לי הם ערך עליון ובדקה שמישהו מאיים על שלומם (קצת כמו שקרה עם אחותי) אני רואה אדום ושחור ורצח בעיינים. באותה שניה הוא נמוג.
ונזכרתי...
איך היו מקללים את אחותי או סונטים בה והייתי הולכת מכות ושורטת ומגנה עליה בחירוף נפש. הייתי צריכה לירוק לו בפרצוף על הטירוף שבו נהג בי ונזכרתי איך בפעם האחרונה שנפגשנו הלוויתי לו חמישים שקלים מדאגה כנה למונית הביתה -
כמובן שהחלק הזה חמק מבכיותיו. כמו תמיד למצוץ לך את הזין , לדאוג שתגיע בשלום הביתה , לחבק אותך ופעם אחת לא להקשיב לתכתיבים שלך - בזמן שאתה רותח מזעם על איך אדם אחר הרגיז אותך , אדם שהוא לא אני , אדם שאין לך זכות לשפוט את טיב יחסי איתו וגרוע מזה לא אדם שאני אפילו מדברת איתו - כרגיל זה הוגן.
אני צריכה לנקות את המוח . הטימטום של אנשים חונק.