אפלה בתוך אפלה ,
שכחתי כבר שאני אישה.
נזכרת בחיוך המרושע שלך , מחזיק אותי מהשיער ומצווה ללקק את הזרע שלך מפרקט העץ וכל פעם שהלשון שלי כמעט נוגעת אתה מושך מעלה מעלה וגורם לי להקרע מתה לא לאכזב שוקעת למטה והקרקפת שורפת נורא.
והטון שלך ילדותי כמעט לועג "כלבה קטנה ומסכנה , אפס טיפשה" וזה מצחיק כי ככה אהבתי. התאמצתי כל כך שזה יהיה רק לעג, כאב , השפלה. לא להתיילד. למרות שרציתי זה מספיק כי אני מקבלת בחילה מהצורך של כל אחת לאפסן את טראומות הילדות שלה (ובשביל כזו אצטרך אמא ולא אדון ומחנך) . אני פשוט מנסה להנות.
כשאתה זורק אותי על הרצפה ועושה לי מבחנים מטומטמים (מי הצבא הכי חזק ואני עונה בטון מתחכם ודי נכון:"אולי ארצות הברית? יש להם צבא עצום ומיומן אין מה להשוות רקומרת שאובייקטיבית..." סטירה) שאני אוהבת. בא לי לכתוב שופע יותר , יקר יותר , עמוק יותר הרי אני נהנית ממך כל כך אבל באמת יבש לי וחורה לי וחולה לי כל כך.
אבל נהניתי ואפילו שלא היו לנו יותר מכמה שעות יצאתי מרוסקת וזה היה נעים , זה היית אתה ואחרי כל ההצלפות , הירידות , ההשפלות והפיפי שעשית לי בפה (לבלב) כשזרקת אותי על המיטה ונכנסת מאחור על ארבע גמרתי כמו חיה פצועה שמחטטים לה בפצע הירי - צווחתי וגנחתי ונהמתי :"תודה אדוני , תודה אדוני אני האפסססס שלך" .
אז אם לא יזדמן לנו שוב ,
יש לי את הזכרון כאן חי.
היה לי טוב כל כך.