היה לי יום טוב לכל הדעות.
אמרתי לו בבוקר שאני מאמצת את הרק להיום ובוחרת להיות מאושרת (בפנים חשבתי רק כמה זה נדוש ומטומטם אבל הוא ממילא לא מבין כשאני אומרת את זה...).
אבל באמת שהיה טוב , לפחות סביר , לפחות מרומם.
קראתי הרבה תגובות של אנזל ומרגיש לי נכון שנחזור לדמיין רק בשביל התחושה הנעימה הזו של בית בעץ , גורד שחקים של קרעי ענני נוצה ועננים תפוחים מתערבבים בזכוכית נוצצת ושרירי ברזל נושמים והוא והעיינים הכחולות שלו , והיד הפריכה השבורה שלו שבא לי למעוך קרוב קרוב. הוא כתב לי על איך כולנו מתחילים מהותית ממצב סמביוטי כל כך של טפילים ולמה וכמה זה מהותי לקרבה והלב פרפר לי מהתרגשות. כל כך קרוב כמו משוגעים שהם קרעים , חרכים לעולם הבא לעולם שיהיה ומתהווה לנו על הלשון בעתיד.
הרי בשיגעון יש היגיון , יופי , אמת בל תשוער ואת זה אני תמיד שוכחת כשאני בולעת יותר מדי טימטום ומנסה להחנק בכוח על הזין של מישהו.
בן הזוג שלי חולה והבאתי לו כמה תפוזים (הוא לא רצה שום תרופה רק "ויטמינים") והכנתי לו מרק חם עם ברוקולי , תרד וקישואים עם בצל יחד עם פירה עם בצל שום ושמן זית. הוא אכל ונרדם .
ראינו יחד פרק בתוכנית שלנו ואז נזכרתי שהבטחתי לאדון שלא אהב את הצבע הורוד בציפורניים - אמר שאדום מזכיר לו גרושות (אז שאלתי מה רע בגרושות? ולא הבנתי את ההסבר אבל נדמה לי שזו הייתה הצטדקות של אין רע) ושורוד מזכיר לו סיגריות לייט דקיקות וארוכות של ליידי מבוגרות. אז הוא החליט שמתאים לי גותי ושמתי שחור בציפורניים.
עכשיו אני ילדת כאפות , חורף 93. פאקצה וונאבי אפלולית בת 15 (ככה זה נראה) שבכלל מסלסלת מעוולים ורוקדת לצלילי דרבוקה.
וזהו עד כאן, אני כמעט שמחה והייתי כל כך הרבה עם עצמי והיה לי נעים ונעים גם איתו. סופשבוע שלם עם בן זוגי זה בדיוק מה שחסר לי ועכשיו מחכה לאדון שלי שיתפנה וזהו סך הכל...