אני לא רוצה לומר שבאנליות מחרפנת אותי , כי זו לא המילה. אני לא מחפשת להיות מיוחדת בפני עצמי אלא דרך הקולקטיב.
לדוגמא, אנשים נוטים להתלונן שהדור שלנו מצטט את עצמו למוות - מימז , משפטים שחוזרים על עצמם או בקיצור ריתמיות וחזרתיות שמחרפנים אותם. אני מוצאת שהמוח שלנו משעתק תבניות לצורך למידה אבל לכל אחד יש תרומה יחודית משלו ועצם היכולת לשתף ולחקור כל ניואנס כזה קונה מקום של יחודיות שהוא לא דוגמטי, לא מבוסס על צורך בהאדרה ומפשר בין שתי הפרסונות.
היכולת להיות רשתי , בין תחומי, בין נוגע ולצאת מהצורה והצבע והמוכתבות של דורות קודמים הופך אותנו או לפחות את עתידנו שכן גם אני בין דורות קודמים לדור יצירתי וסביר יותר וראוי יותר לשליחות האנושית להיות אדם.
להיות אדם את אומרת? כן , אומרת מאדם לאדם עוד לא קם אדם. לא בעיני. לא באמת . לא אחד שיכול לאהוב . לצטט? לצטט? אני שואפת משמעות מהדברים הכי פשוטים והחרך הכי קטן בחלון , הנועם המנצנץ של טיפת מים , החלודה שצומחת סביב חלל לב שנוגע בבשר שן מתה , כל האילומניטי הזה שאנשים חוששים ממנו המגע בין דומם לחי בשר אדם למכונה מחיה אותי. כל הבלתי אפשרי ולכן הם דובבים אותי כמטורפת , זועפת , קשה בשעה שפתוח בי ערפל ארגמן ורך.
אז לא, בנאליות , במובן הקשה והצר , המחניק שלה היא מבנה עמוק ויציב ומסריח של דוגמטיות עתיקה שקשה להגדרה ולכן לא משובב את נפשי לפגוש אנשים בעיני עצמם שצווחים תחכום , עצמאות , מהות ודגש מה על מציאות בנויה שהם מאלפים. אלה הפוצים הגדולים והנפוחים ביותר בעצמם אין בשפתם , בלשונם , בליבם דבר שנוגע לי ואותי שוברת התימה של אדם שבורח מכל מה שלפניו שלא חי לבבות פרחים ועצים וכמהה , ונכסף , ומתגרד בו זמנית ומכעיס ממגע , מקרבה , מאינטימיות זו הדקות , הדקיקות , רגישות הלב הכנה ביותר. כי דווקא ודווקא ואדרבא אנינות , היא אחת שמודעת למורכבות הטעמים ופחד מהבהמי הוא לאו דווקא מהעדר היחוד כמו חוסר הכרה עם בסיס אלמנטרי , אמיתי , גולמי של הקיים .
זה מוציא מהדעת , ועוקר מהלב בכל מקום אתה זר במידה ונושם במידה רק ככזה. לסיכומו אנשים אפלים מחפשים דרכים מוארות ויפות אנשים "מוארים" מהססים בין מגע יד לדרך ונוגעים בקיים בצורות הרבה יותר עמוקות משהלשון יכולה להשיג והדעת לחבק.
אם נחזור לטימטום מחריב ומחרים הלב , מסביבי , לפני כמה ימים התפוצצתי במחשבה על כתבה שפורסמה בהארץ בה מתארים איך דרכם של מתמודדי נפש , בעלי מוגבלות שכלית , אוטיסטים להביא ילדים ולקבל תמיכה ממשלתית כרוכה במנגנונים , כלים ואנשים שלא יביישו אף את הוד שליחותו של הצורר הנאצי - בדיקות כשירות הורית , פיקפוק מתמיד , התניה באילוף ומשמעת פסיכיאטרית והדובדבן בקצפת לבעלי אייקיו גבולי (והייתה לי חברה כזו אובחנה כך אגב עם זכרון כמעט צילומי) - עיקור. זוועה והרי נתקלים בה בכל מקום ואם אני מתנזרת מילדים זה לא בכדי לא לרוצץ עוד גולגלות נורמטיביות בגנים "הפגומים" שלי אלא שבאמת ובתמים אחרי ששרטו אותי מכל כיוון ואולצתי לבלוע חרא למכביר אני מפחדת להביא אדם בידיעה שדנתי עליו עולם כזה וכוחי לא עומד לי לשרוד עוד אדם מלבדי .
זה שובר לדעת באיזשהו אופן , כמעט חוש שישי באיזה עולם פסיכוטי ופסיכופטי אנחנו מתנים קיום ועמדה ורכות ואהבה.
אז אחרי שירקתי את זה מהסיסטם , לא נהנית מלקרוא את השירים של כיבוש ומישוש לנשים , לא נהנית מהפוזיציה הכנועה של רובן , לא נהנית במיוחד מגברים וגם לא מנשים ששופכות לי את זיעת היחום שלהן אגלים אגלים במזמורי זימה וערווה דבלה ופרחים. מעדיפה אחת ואחת מבוזרת אולי דווקא יותר תכליתית וגברית נשית גם אם תמה . בדיוק התפעמתי על אחת שכזו שכבר שנים בעיני היא האישה היפה ביותר שהכרתי.
ובלי קשר , מחשבת דיומא , מחשבת סתיו בין לבין בדיוק תהיתי למה הסקס איתו אם בכלל טוב ומעבר , על חלל כזה שמעוות את הרעפים שבגג ומקפיץ את השדיים והשדים למקום הגיוני -
מניחה שחלק מהעניין שעדין , בלי לקחת דבר מה , בלי מאיצים מוחיים לא יכולה לגעת באף אחד לעומק ולרוחב באמת (מה זה באמת) אבל שנינו צרחנו את זה כמו והנה הדמיה חלקלקה ושטחית אפילו דוחה - "כמו שאון הגלים בתוך קונכיה" מהספירלות פנינה שמשקפות סגול מעמקים וארס מלפפוני ים , בתולות ברזל ח ושיני הסירנה שלהן ואולי קצת אולי רעל כחול של מלאכים כחולים (יש חיה כזו) אם לחזור לדימוי עוטף פחות שנינו השתרגנו בדיוק באותה נקודה שכשהוא גרם לי לגמור הרגשתי כאילו אני מדלגת מעצמי מעל מדרגה , מעל הגוף ויוצאת וממש יוצאת מהגוף כמו פרסונה שונה ומדלגת אל תוכו בעוצמה וזו בדיוק הנקןדה ששנינו התפרצנו והתפוצצנו כמו פומפי ודשנו זה את זה לאפר וולקני חם.
וזה הכי קרוב שלי , בהשפעת מאיצים מוחיים שאני מסוגלת להביט לאדם ולא להרגיש את הקרינג' של כנות בועטת , של אקסטרים מחשבתי , של ערום ועריה שגורם לי לרצות לירוק לו בעין ולהסתופף עם עצמי לצורה של כדור קוצני ואין לי שום ספק בלב שאני כשירה לאהוב וכשירה לאהבה אבל טרם ולו ואולי אף פעם לא יהיה אדם גם לא אני שיוכל לגעת קרוב מספיק לזה . אין לי ספק שזו עוד סיבה טובה בגינה , למרות החשש החולני משינויים ואולי במשהו מייצב דרך ומצפן כוכבים אני עדין חייבת ונשענת ונינוחה עם העתיד כי מוכרח שיבוא ומוכרח והכרח שיהיה תמיד טוב ורגיש מאתמול גם בשיקלול ריאקציה וקונטרה שמרנית.
ואולי גם שטוב לי לא לאורך זמן , לא לנצח חוסן , זכור אותי והבט. אני בעיקר מעבדה בעיני עצמי , נושא מעניין לכתוב עליו עוד הערת שוליים ולכן הפגיעה מצטמצמת כמו רוטב מסמיך בסיר לעוד אובייקט דיאלוגי זמני של ניסוי ותהיה.