לדעתי דברים לא משתנים והם לא ישתנו בנצח. אנשים אומרים שהחיים הם "התפתחות" ואני רואה את שצומחים בי. מקומות שסוגרים אותי כי אני כבר לא יכולה להתלהב, לאהוב , לחייך כלפי מה שחותך אותי וכלפי מה שלהערכתי חותך אחרים ואני כבר לא "חברמנית" כמו פעם ואני יודעת שאני שלמה עם זה.
אני גם שלמה עם העובדה שאנשים לא יבינו אותי כי המקומות שזלגתי להם בזמן שהייתי "משוגעת" לא מאפשרים לי לקחת או לשרוד את הדרך הקלה . כי אני מודעת ולא יכולה לשנות אמונות יסוד מסוימות וברובן הן כאלה שמאוד לא אינטואטיביות לאדם הסביר. במיוחד שאני ממשיכה להתלות באילנות גבוהים שמעולם לא עמדו איתן - אנחנו לא יכולים ולא צריכים להתמתן או להתמזג או לזרום על אדם ועם אדם שלא בא לנו בטוב.
זה מתקשר לי , לנצח , 13 שנים לא דיברנו ואני חושבת שהוא שוכח איך הוא גרם לי לבכות ועד כמה חברתו ( as friend) שהייתה גם חברה שלי תיארה אף היא שכשהיה מדבר עלי היה רועד מזעם. היה מדבר בארס מיוחד ששמור רק לי. ניסינו לתקשר שוב , לא שזה מפתיע אותי ששנינו במקום דומה אבל אני חשה מתחת לכל המילים שלו איך אותה שנאה וביטול ישן מפעפעים לא משנה שאני כבר אחרת לגמרי. הוא גם לא מכחיש.
אמרתי לו את זה היום. לפחות אני יודעת שאני יכולה לסמוך על החושים שלי. היינו יושבים עם עוד חברים והיית מרגיש את המתח בינינו , כל מילה טעונה , כל מבט גורם לי לשרבב שפה עליונה בעלבון , כל מילה רוחשת רע. יש אנשים שפשוט בנויים אחרת. לא טוב לי שרע לו כעת אבל אני מפחדת להחליף איתו עוד מילה והוא דווקא אדם חכם מאוד. אבל אני מוצאת את עצמי טומנת את הראש בכרית אחרי התכתבות ומתנשפת להרגע הכל צף בי שוב. קשה . קשה. קשה.
ועם קוקטייל של דיכאון הכל נהפך לשחור ומתלקח ספונטנית במגע של קצה האצבע .