לא יודע להגדיר מילים מעוררות בי חלחלה . עצם הכתיבה לא כל שכן דיבור מילה.
הכל נוחת עלי כמו פלדה ומזיין את העין .
אמרתי לאנזל כמו בתמונה שאנמ אוהבת של עורף לבן על רקע צמה עבה ויפה שנח כשציצות שיער זוהר עדינות כמשי ותינוק מלטפות אותה והחושניות שקורנת ממנה צלולה וחדה שהוא במובן מסוים העורף שלי למבט הזולת.
השפה מתגבשת בי חדה ועייפה ללא הכוונה או תנועה. כמו תנוך שמשכתי בלי שמיעה. אני יכול לספר דברים כמו כמה הכעס מציף אותי שוב כמו שריקה של קומקום והילה של ערפל ותמנון רצח זולג מתוכו ממש את כל ודוחה בסלידה.
אבל מה אני אמורה להסביר בעצם שזה לא משנה מה אני מדברת איתו לפעמים עד אובדן הכרה כי הוא מרחב שיכול להפסיק לרצוח את הכל פה ושם? למשוך אנשים בלשון ולומר שפעם אוננו כמו זוג אוטיסטים בפרדס ליד השוקת בלה בלה כשאני מאוננת על קירות ביתו אחרי ששרפנו מילים למה אדם הוא מכלול העולם ואיך בית ושיר ומגע יד בפרח משפשף את הנשמה החוצה מהר יותר ודחוס יותר ועבה יותר ורך דווקא כך ממשחת שיניים שנלחצת משפופרת חצי ריקה דרך החור? .
מה זה בכלל יאמר למישהו אם אומר לו שצעדתי במקומות בהם אין זמן יאמר למישהו חוץ מתובנה על שתיקה , כפיה וסימום דם ומוח פסיכיאטרי? .
הרי במקום שאתה אומר להם שיש אדם ללא זמן , הם שומעים אלוהים או דממה פחד מוות ותקומה. אז מה שחושני לי זה בדל סיגריה מתקצר וחורך בדממה ואדם מחרבן וההבנה שהזמן מתקצר רק משום שנדחס כמו גלגל עין לעולם שהולך ומחוויר מול עצמו כעצמו. לאחר שדיים וכוס וזהות של אדם .אני עוד לא הבנתי מה זה גוף בחלל בכלל
לך תסביר שזה לא מיוחד , לך תטרח לנקד שתשכח הכל כבר מחר אבל גוף הוא מפגש של שמים וזמן . תדר של גובה ומקצב של שררה משתנים ולכן גם פתיחת והטחת האגרוף הנגררת יכולים להמיר לפרימת הלשון . לא יודעת.
מה לשתף .בעיקר מרגישה שכל מבט זו אבן כבדה שנגולה מליבי רק כשאין בכלל ברירה אלא לשתוק. אז אמרתי לו הרבה מילים ולכסנתי אותם שירגיש ואמרתי לו שאם אשמע את הבכי שלי מתנגן מתוכו כמו מפל בכל עצם פריכה בגופו ודביקות אחת מעיניו הכבדות אז בטח שכך גם הפופיק שלו יהיה טעם יין וגם אדע קצת מה הצורה שבכלל צריך ללבוש כשצרחה. כי היום גם צרחה כבר שכחתי.
וזה למה הכל מחלה בעיני כרגע כי לאחד פרה , שם חיבה שלי ודווקא מהסיבה הכי קוטבית מהדהד השפלה וזה למה לומר לו אתה שעורה בעין וכאב ביצים והדם שלך דם חלב שנקרש והמוח שלך קרטון ביצים שארצה לנפץ יותר לא יגיד כלום לאף אחד.
וקשה לי שכך, קשה לי לנשום את זה ביום יום מסביב . אמרתי לו שהוא כל כך גופני , גם אני אבל אחרת וגם זיוי חברתו של פעם הייתי משוחחת איתה וחשה כמו חרק מתגודד בגרגירי חול של זהב דן איתי על ירוקת הטחב מתחת רפסודה שהעץ בה מרקיב במגע סוד גליו של הים.
כמו שהוא אומר לפעמים העור שלי מערכת עיכול ואני מפותל בעצמי. אז אין לי כלים . אין לי חשק. אין לי יכולת ..אין לי צרחה או שיטה או כיפוף ואין לי כבר כוח או ידיעה מה אני אמורה לעשות עם צרחות של עצמי בראשי כשמתיימרת להיות זהות בכלל והקטע שכרגע כשחושבים לי שהוא עקרוני זה כמו סטירה בגרון כי מה שמדבר לי עקרוני לי כמו סרטן ססגוני במים ותלותי לי כמו מסגרת לתמונה. זה שם כמו השחף בים או הצווחה שיוצאת מגרוני כי דרכתי על לגו יחפה.
אני לא מרגישה . שייכות ממאירה לי את השיניים וההבעה ולכן גם הבנתי שהסיבה שמעד מהרחם של זיוי החוצה בכלל לצליל אחר כי רצתה לעזוב את בעליה וילדיה לטובת עקירת לב וקריצה ואגרוף וזהות שפולחת אותה קצת יותר קרוב לעצמה שזה בכלל לא המוסר שדווקא אז נעצר והלך מעצמו לעצמה של אחרת בכלל.אני אדם מוסרי וגם הוא אבל הפשטנות בה הטוב והרע לעומת מה שנראה לאנשים כדוגמטיות שלנו במה פסול ומה מותר זה מה שגרם לי לומר לו "אל תטרח להסביר" .
בקצרה אמרתי לו שמילים עושות לי לב קטוע שאצלו והוא חזר אחרי לפחות במין הסכמה קן מלא כצרעות במקום לב ואני שונאת את התנועה הערומה הזו האינסופית הזו בין מישורים של תודעה כואבת עד אימה. שאני יודעת כל כך הרבה ויודעת גם כלום ומחר אתעורר סתומה וכואבת עד בחילה.
אני לא איזה מקסם שווא מדמם. אני עננת נוצה ולב סודה מוגז וצביטה במוח בשיא הכוח איפה שמדמים נחירה .כי אני לא מגיעה ויכולה לתרגם שום דבר מהיקף המימדים שבלעתי כמו מי ביוב וחום היקפי בצורה שמישהו יבין בכלל מה שם . או בלי שירשיע אותי בפציעה שאני מושכת עם פצירה אלפי פעמים כשעוד איזה מה צורח על אנזל שהוא גילה להם את אלוהים . זה מגעיל.
כי זה שהוא אוטיסט הופך אותי ואותו לסאדיסט רק כשתופרים עלינו ערמה של זהות מצחינה מגבוה נמוך , עמוק ושטחי , בר משמעות ומת ממנה ושלל דיאגנוזות של זמן מחליד משכבר . אז קשה לי לומר שאכפת לי אבל זה גם לא כיף נורא. אני גם לא יודעת מה חדש לשון כמו פטל ופתן בו בזמן.
שאלתי אותו אם ולמה אנחנו מעמידים פנים של שיחה בכלל. לא יודעת . ניכר שאכפת לי רבנו שעות עד שבכיתי והוא אמר שרק כי גילה שאמרתי שהשפה שלו מכפילה א עצמה בתוכי וקורצת בליל יופי נרגע מרצון לנתק מגע . אז אמר שאוהב לך תבין כבר אני מוצצת לו אגודל עם עין המוות שלי והוא מרחף בלי קביעה מעל חלל והכל שירותים..
או בקיצור אני לא יודעת להסביר למה אני תקועה על מכתש הירח של התחת הגרום שלו בכלל כל פעם שאני זוכרת לחלום אבל זה מרחף באד כסף עדין מעל שנינו כמו סדין לבן שנשרף לאור ירח ומחמיץ כמו גבינה מטפטפת מבד הגבן באותו הזמן.
מצאתי ניגון לכמה רבעי שניה בעובדה הזו.מצאתי איזה שיחה הגונה בתחושה שיום אחד ולא עוד הרבה זמן ותמיד אוכל לדבר על דבר מה בלי להקדים בכלל במילה אוטיסט או רדוף שפיות או טיפשות מרה אחרת בכלל. מצאתי שיקוף במי שלא משתקף לעולם זה הכל ולפעמים כמו עץ אשור בבטן זה עושה לי לצחוק נורא.