היה לי קשה לומר לפרפר שזה לא מתאים.
לומר את האמת באמת מעולם לא הבנתי אותו -
אמרתי לו בזבזת את האפשרות והזמן שלך. לא שפטתי אותו על הכעס , לא על דעותיו ולא על זה שבבירור יש לו קושי גדול יותר עם אנשים ממני.
אבל קשה לי כי אני בכל זאת מרגישה , גם אם לא שופטת אותו סוג של בגידה - דיברנו על כל כך הרבה דברים , ילדיו , הילדות שלו , היכולת להרגיש סוף סוף אדם שמבין מה זה לחיות עם דיכאון מצמית , ה- OCD שלו ותמיד הייתי שולחת לו תמונות יפות שמצאתי ושירים נחמדים ונוגעים שקראתי. קשה לי לא להרגיש בגידה כשאלף פעמים הראתי לו שלא משנה לי בכלל מאף אחד שהוא ממשיך להשתבלל בתוך עצמו - כי באמת לא היה אכפת לי יותר מדי משום דבר זולת זה שהוא מחייך קצת וטוב לו , זה שהוא מתעב חנופה ומתבייש נורא בהכל וכל החרטא ברטא שהתעקש למכור ולסחור בהם מסביב לא הזיז לי מעולם.
הבגידה בעיני היא תמיד , העובדה , התחושה שאתה לא יכול להשיב באותה מטבע רק למלמל איך בלילה אתה שוכב על הגב וחושב עלי - לא התיימרתי לבקש ממך שתחשוב , לא ביקשתי ממך שתחכה לי בעיינים עצומות, לא רציתי ממך שום דבר חוץ מידידותך ובכל פעם שנתתי לי מבחן כי אתה חשדן הראתי לך שאין שום דבר שחוצץ בינינו לפחות לא בכמה באמת התכוונתי שאמרתי שאתה נוגע בי ואוהבת אותך הרבה לפני כל רגש "רומנטי" כי מאמינה שאתה אדם טוב כמו שנדמה לך. מבחינתי ברגע שאתה מעדיף את המסחרה שמסביבך כשאתה יודע מה אני חווה ומה אתה הרי אמרתי לך כמה פעמים כששרטתי את עצמי , נשכתי ובעטתי בדברים ואתה בעצמך אמרת שהרגשת כשכאבה לי הבטן - על זה קשה לי לסלוח. על זה שאתה מתרחק וכשראית שאני לא סתם שם ואני חווה חזק ומתוח את קיומך (וזה קורה לי כל כך מעט) לא העזת לבדוק מעבר וסיפרת לי עוד ועוד סיפורים. זה לא שאכפת לי בכלל שלא נפגשנו מצידי שלא לעולם אבל זה שוב הסיפור של הורי מחדש - הידיעה הזו שהאהבה והחיבה מותנים , זמניים , תלושים בדיוק במקום ובזמן שאתה צריך אותם. לא יכולה לעבור על זה לסדר היום. לא כועסת אבל מאוכזבת כי התרחקת למרות שידעת שהדבר היחיד שהייתי צריכה זה שתהיה שם . מאוכזבת שידעת לתת כשזה מתאים לך אבל לא היית שם כשאני הייתי צריכה. נושכת את הלשון לא אומר לך כלום מעתה.