נתקלתי בכתבה המדהימה הזו בהארץ ,
ויש שם כמה ציטוטים שכמו המבט של מי שבחרה אותם פתוח ורחב ומצד שני מביט בעדך רחוק ולכל הצדדים במקביל רואה הכי עמוק וברור:
"
שרת אותו לבתך כשהיתה תינוקת?
כל לילה עד שהיא נרדמה. ונדמה שהבחירה ביקינתון היא שירית עמוקה. אני לא בטוחה שהיא מתייחסת לפרח הפיזי יקינתון, אלא למלה יקינתון שקשורה בילדות ובתינוקות. גולדברג, בשירי הילדים שלה, הצליחה להיות אמא של כל כך הרבה ילדים. ובניגוד לרוב שירי הערש שאנחנו מכירים, אלה שהיא כתבה לא מפחידים. יש בהם הרבה מסתורין, אבל הוא לא מפחיד אלא צלול, עדין, עמוק כל כך ומלא געגוע. אולי גם געגוע שלה לאמהות אמיתית."
ופה היא בחרה להביא שיר של יונה , על ההפלה שחוותה:
"אני מוכרחה פעם נוספת להיזכר / בבני אבשלום. / ששערותיו נתפסו ברחמי / ולא יצא לי / לגמור את אבשלום בני".
שיר של דליה על יונה שנתן לי אגרוף חזק בבטן הרכה:
כל האנשים אהבו את יונה, / האנשים בחדר אהבו את יונה, / ועם שהשיחה נסבה על ספרות, / אמרו, זאת יונה זיכרונה לברכה, / וזיכרונה של יונה הלך והתמעט / כי אולי לא אהבנו אותה באמת, / ...האם אנחנו אוהבים את חברינו? / אנחנו לא ממש אוהבים את חברינו. / והאם אנחנו אוהבים את ילדינו? / לפעמים אנחנו אוהבים את ילדינו, / ולרוב גם זה במידה מצומצמת / כמו שעץ הדר אוהב את התפוז, / ומעבר לזה שורת אי הבנות / האוכלים בכל פה באהבה האמיתית".
ושיר של פלאת על בנה:
אחיך הקטן / מחלץ מן הבלון שלו יילול / כמו של חתול. / כאילו נגלה לו / עולם ורוד חמוד שאפשר לאכול / בצד השני. הוא נושך / ואז מתיישב על אחוריו — / קנקן שמנמן / החולם על עולם צלול כמים. / אודם חוט / מרוט באגרופו הקט".