לא בטוחה על מה כותבים עכשיו ואיך ממשיכים מהנקודה הזו.
אז נתחיל בזה שמישהו שהכרתי מפה יצר לי קשר וחורר לי קצת את הלב כי הרגשתי שיש שם משהו שלא הרגשתי שנים , משיכה די אינטואטיבית לאופי שלו ועצרתי בעצמי כי אני לא יודעת כמה זה יכול להתאים ואכלתי את עצמי עשר פעמים בראש כי הנה זה מה שאת תמיד עושה כשיש סיכוי למשהו אמיתי.
אני דוחקת את זה עמוק בגרון ובמוח. אני לא חושבת שאני יכולה להכיל אדם כל כך מתוק כרגע ומפחדת לפגוע ולאכזב אותו בכלל.
נמשיך בזה שככל הנראה סקס עושים רק בתוך המשפחה או לא עושים בכלל. כלומר איכשהו נפלתי על אח של ... לא נזכיר מעבר לזה. די בזה שהמדינה הזו קטנה ואין לי מושג איך זה קורה.
אבל כוכב הערב,
או הבעיה האמיתית היא ששוב נפלתי לפסיכוזה , מין ניתוק מהמציאות והפעם אני כבר כמה שבועות רועדת מפחד לא מבינה עד לאן וכמה אני יכולה להשאר שלמה.
אבל הבעיה האמיתית שזה תמיד התעורר והיה קשור רק לאדם אוטיסט שאני מכירה כבר עשר שנים והחלטתי חד משמעית שלא יקח עוד חלק פעיל בחיי.
למה זו בעיה כי זה מפחיד כשאתה יודע שאתה מטורף, אגל כשבן אדם אחר בכל פעם שאתה נופל שואל אותך ומדבר איתך על הדברים שאתה רואה כאילו הוא נושם וחי אותם כל רגע ושעה זה נותן מימד אחר לדברים שאי אפשר לדמיין.
הוא אמר, קבע יותר נכון שבלי הגוף המתאים לא ניתן לנו ליישם מה שאנחנו רואים. ישבתי מול החלון והבטתי לאופק כשהוא אומר לי "אני אדם הפוך" , "את זוכרת איך גורמים לאדם להבהב?"
ולא רציתי לענות לו. הכנסתי לתוכי את ההבנה שכל חיי אצטרך להתרחק כי הוא אמר שחשוב להבין למה אני מפרידה בין הבנה למגע אחרי שאמרתי לו מיוזמתי שהוא תמיד חושב שאני לא זוכרת מה קורה אבל כשסוף סוף ירד לי האסימון שהוא מספר שהוא מספר שחלם עלי חלום מוזר ואני לילה שלם צפתי בהזיות מתעסקת לו בראש שזה כנראה אמיתי מדי. נכון מדי והוא צודק אסור היה לנו לדבר.
לילה שלם דיממתי מהפה ואיבר המין והתעוררתי חושבת על משקל המבט והגוף והזמן התקלף והדהד את עצמו כל שניה ("אין דרמה" בין אנשים הוא קורא למוות הזה שפת האור לעור) נחנקת ממשקל החלום ומפרפרת בין חיים למוות.
ועכשיו אני "נורמלית" אבל חולקת עליו שלא יכולתי לראות לשניה את כל מה שהוא מדבר עליו שנים חי ממש אם לא היה בי אותו טירוף וקשה לי להעביר למילים איך עכשיו אני מעמידה פנים שהכל בסדר ושום דבר לא בסדר בכלל. אני קרועה ויודעת דבר שאסור שיאמר שוב, אסור לי לחשוב עליו, אסור לי להגיד לאנשים שהוא לא הוזה ואסור לי להתעסק בזה יותר. לעולם לא עוד.
הוא יצר מוות בלי להתכוון ואולי זה קושר את הסוף להתחלה. אני לא מסוגלת לגעת באף אחד כרגע באמת , לא ככה כשאני מנסה להעמיד פנים שהכל בסדר אבל אני שבורה לגמרי ממה שקרה. המומה מדי. מתוחה מדי . אין לי ממש דרך להסביר לאף אחד כי אין אדם אחד שיודע באמת עד הסוף עד כמה הוא רחוק מכל מי שהכרתי ואותה תחושה ספונטנית של קיום ורצון ללא קביעה כמו החמוד מכאן זה לא משהו שיכולה לשאת באמת כרגע. בחיי.
