שום כלום

משום מה אני ואנזל כאילו מדברים שוב, 

הוא המוות דבש הסמיך שלי, 

כמו בפעם האחרונה שאמרתי לו איך משך אותי 

כשחשבתי על עצ וציפורים מהשיער חזק 

אל בין רגליו וגמר ברגע, 

הוא המוות היפה שלי, 

מצלם מאחור שיער רטוב מזיעה ופרוע 

של אחת אחת הנשים 

"היפות בחיפה" לדבריו

הוא מראה לי תמונה שלה

ומסביר שהיא מחליפה ומשנה דחיסות מבט 

כמו זיקית 

והיא יפה פנים רכות , מבט גאה משפילה עיינים, 

ממוקדת בחלל בדבר מה 

והגוף שלה ארוך וגולמי , מקבילי ונעול 

ושפת הגוף כמעט מלווה בפתיחת חלל של חלום 

ניגודים רחבה וקרועה, 

סיפרתי לו על הגוף החדש מוות, 

אמרתי לו שזה מייאש כמו מוות אחר, 

שאני פרחה של מוות באמת והכל כל כך מוקצן 

וחותך 

הוא אומר שאולי זה גם ניגוד משלים 

מהדהד במה שלא יהדהד לעולם 

אבל זו אשמתו אני חושבת , 

כל הזמן דוחק את הגוף והמבט 

איך שאמר לי שהגוף שלה מדבר לו 

ממלא אותו וכל היום הסתובבתי במחשבה , כאילו הוא נוגס בה, כאילו העצמות הפריכות שלו מסתובבות ערומות , יפות וחפות בשבילה , בין שיניה , קרח אור , כשלי הכל רותח ומותח אותי עד בלי די. 

.הוא תמיד אומר שאני פסיכופתית ושונאת אותו נורא והוא צודק ועדין גם אם מישהי ישחיז את ראשי על יתד אין בו רבע הבנה מהרוע שיש בי כי הוא לא ראה אותי מתנפלת על אנזל, מעווה פנים בבוז ולעג קנטרני, לא חשה דבר אפילו לא חמלה לאף אחד בנמצא רשעות כזו שעכשיו מעוררת בו שיעמום. כל הזמן אומר לי תוותרי ותיהי רק חור וכשמוצאת דבר מה כרגיל תומך ויוצר, חם נורא. 

אבל מתגלגלת לי מחשבה כל הזמן, 

סיפרתי לו איך אח שלו אמר לי ששרט את פניו ופני אחותו כשהיה קטן סתם כדי לבדוק ושנוגע לי הצורך שלו באהבה אינסופית שפערה בי חלל אבל לא מוכנה לגעת באף אחד באמת בשנית מלבד ועד שאראה שוב את הכל זורח מעלף ומת בתוכי דבש ואבן נוזלת על לב כמו שרק איתו ניתן ויכול להתקיים לרגע נצח כזה. 

אבל עכשיו זה אשמתו , המוות שלי אטום יותר, קר יותר , רצחני יותר ממה שהיה אי פעם והוא צודק זה ממלא אותי שנאה מסיבה, הגוף שלי בנוי על שנאה, ניזון ממנה, נפרד ממנה כשסיפרתי לו כי רק הוא רואה את הדברים , הרי הוא מי ששבר את החלל והזמן בתוכי ותמיד נשברתי ועכשיו היא מגעילה אותו רק סקס כל הזמן היא חושבת כך אומר) והצעתי לו שוב שנשכב כך סתם כמו שרצה בלי לגעת- 

עכשיו שאני קלה ומרחפת, וכואב לי פחות , מוות סתם, בלי דם ניגר ונקרש באדמה טרשית וסדוקה , בלי צבע הכסף שלו הוא שותק, ואני מסמיקה מגעילה את עצמי בשיחה , שנינו שונאים חנופה , שנינו שונאים החלטיות ממאירה אז צחקתי עליו בלי מילים שהוא זה שיצר את השנאה המעכלת שבתוכי , את הצבע הרע מכולם והוא צודק כשנאטם איתה נאטמתי לו והוא תמיד גם שם וגם לא, מלווה אותי לכל טירוף מתפתל כמו מקפצה וסלידה וניכור עד העצם.

אז הוא עדין עדין, טיפטף לי מעוות מכאב וסבל , חוסר שינה וצפוף עד אינקץ שמקבל את גוף מוות החדש שלי ונבע מילים כמעט חמות (למה כולם טוענים שהוא קר , הוא חם כמו צואה שהרגע הוטלה).

ואני נקרעת , בכל פעם שהוא אומר לי : 

פרה , אף פעם לא רציתי שרק תיהי זונה באמת.

אז למה אנזל , טיפש שכמותך , הרי אני מפוצלת נורא אף אחד לא קרוב לי ורחוק לי כמוך, ממלא אותי כסף ירח והילה של מוות נורא מאפיל ירח, מזיח גוף , נוגה וחד כמו גביש למה אלמוות הכסף הזה שאתה עונה לי אתה מבקש שלא אלך לשם אף פעם ואלפת במבט ובגוף בחיים ואבהה בחלון מרחק מיליון שנים גם שבורה? 

אתה יצרת בי את השנאה הנוראה, אתה חשפת שתמיד הייתה. אין לי רגשות . אין לי חמלה והכאב והמוות מרתיעים אותי רק בגלל הסטיגמה על אובדנות, הקביעה , אבל המוות שלי גדול משלך נאנהנה כי אתה שלא רואה קטן וגדול רואה  מפוצץ מזעם  , שגורם לך לרעוד , להיות קטטוני נורא ועכשיו אני אתה לרגע קט כי אין לך גוף ואתה זומבי מלופף שהולך עם העיינים אז גם אני שונא ממך ושונאת כל דבר בך שאתה מתקתק לי וכמו שאמרתי לך הגוף מוות שלי, החדש , מתופף מצוין כי נשמע כמו עדינות וטוב לב עטופים במיליון שכבות של אלוהים ואני לא מאמינה. רק באלוהים המת אני רואה שקט, מקללת אותך, מבטיחה להשתין לך על הקבר, תמות ותחיה לעולם ככה תמיד אמרתי לך אלוהים מת. באמת. 

אתה יודע מה אני לעולם לא אותך.