נו, אז דיברנו היום על שיעמום ועל חוסר החיבור בינינו, הוא מצד אחד אומר שאני משעממת אותו למוות עד שהוא בורח לצלם את הקיר ומצד שני אחרי זה מעלה תמונות יפיפיות של הסדק בקיר בצורות גיאומטריות מפוררות ומתפרקות ועננים ורודים בצבע בוהק מתפזרים מסביבו וכשאני אומרת לו שאם השניים האלה היו אני היה לי גוף , כמו שזיהיתי את הסדק כאידאל ואז הוא אומר, שעובדתית אני טועה כי הוא צילם את הכוס שלי...
הוא אמר לי שהפתרון שלי ללכת עם להרגיש בלי לא עובד ולמה אני מזלזלת בזנות, אז שאלתי אותו ברצינות מה ההבדל בין זונה לביני, אני לא מעפעפת ומחייכת לשלם שכר דירה?
והוא שאל למה אני מזלזלת בשיעמום, אמרתי לו פעם שהוא האדם המשעמם בעולם ואני אוהבת את זה וזה חסר לי שזה לא ככה, אבל שמה שכואב בהבנה על שיעמום זה שאתה לא מדבר על עצמך רק אלא למשל התחוסה הדחוסה הזו עם אנשים אפילו כשאתה שקוף ולא מורגש שגורמת לך לברוח בזמן טיול שנתי להביט בשמים ובאדמה ולהרגיש שהם אותו דבר, שהגוף הנרקב שלך במדבר מתגלגל באלף צורות , לנשום -
זו התחושה האוניברסלית שגם לפגוע בה , פוגע בי כי הרי זה כל מה "שהוא" (מי הוא) מחפש תמיד-
כמו שסיפר לי היום שבתו צפתה בסרט בו ילדה זרקה אבן על המים וכשאמרו שהאבן שוקעת מטה הבת שלו כעסה ואמרה שזו לא אבן טובה וזה לא נכון, הוא אמר שמזל שהיא יצאה בסדר וכששאלתי אותו אם אבן לא באמת שוקעת , כי הוא אמר שכל גוף שוקע ומעוות את המרחב וגם את זה אנחנו לא מבינים הוא ענה:
" לא, האבן לא מושכת למטה, כדור הארץ הוא אבן והלמטה שלו זה למעלה של כוכב אחר"
אז אמרתי לו שאני לא אוהבת אותו, כמובן, אבל הוא כמו מנסרה שדרכה יוצאים על כל הצלילים של אנשים וזה גורם לי כמעט להתאהב בהם הרבה לפני שאני זוכרת שאתה ("הוא") קיים ובכל מקרה אם כבר טפיל מעיים שחייב לדחוף לי אגרוף לתחת (ועד היום הוא היחיד שהצליח) אז שיהיה. זה לא שאכפת לי אם הוא ימות וזה די הרבה יותר ממה שאכפת לי מרוב האנשים.