טולסטוי תמיד יצג בשבילי אמונה אמיתית , היתה בו ביקורת זהירה ולפחות ניסיון אמיתי לצניעות כנה-
אחד מהדברים יוצאי הדופן בו שהיטיבו לתאר בכתבה זו שהדהימה אותי כי איכשהו נוגעת בכתיבה קוטבית לו כמו ב"נוטות החסד" היא כתיבה שמפיקה פנינים על אופיו הנכשל של האדם וטיבה ההרסני של מלחמה שמוביל לפטאליזם עירני ושוקק חיים בליווי פציפיזם עמוק וכבוד לכל יצור אשר נברא בצלם -
איכשהו דווקא טולטוסי המאמין האדוק מחזיק בחרב לשונות והקסת שבה כתב את מילותיו תובנות מדהימה, מתוך הכתבה -
הוא מתאר את גאונות המשיח-שליט שכוחו תלוי בנתיניו ומתפרש לפי גחמות ולא לפי איכות מחשבתו וגאונות בחירותיו למשל הוא מתאר את מפלת נפוליאון עקב החורף הרוסי בלי מלחמה ישירה ואת הגנרלים שהמרו שוב ושוב את פקודות הצאר -
"
היסטוריונים רבים טוענים שהצרפתים לא זכו בקרב בורודינו משום שלנפוליאון היתה נזלת. שאילמלא היא, היו הוראותיו גאוניות עוד יותר, רוסיה היתה אובדת, ופני העולם היו משתנים. לגבי היסטוריונים שמאמינים שרוסיה נתהוותה על־פי רצונו של אדם אחד — פטר הגדול... ושהצבאות הצרפתיים הלכו לרוסיה מחמת רצונו של אדם אחד — נפוליאון, נראה מהלך מחשבה כזה עקבי... הנזלת, אשר השפיעה על שיקול דעתו, יכלה להיות סיבת הצלתה של רוסיה, והמשרת, אשר שכח להגיש לנפוליאון... מגפיים אטומים, היה מושיעהּ"."
את רצחנות חייליו שמתוארת כאנושיות כשאחד החיילים מאכיל שבוי צרפתי אך מתביישיו שחבריו ידעו וכאשר משפחה הבורחת על מיטלטליה במוסקבה היקרים כשבתם הצעירה זועקת על ניוון אמה שהעדיפה עגלות רבות יותר לציוד מאשר לקחת בהם בהתנדבות חיילים פצועים מהקרב -
"את ההנמקה המוסרית הוא מגבה בפרשנותו לאירועים. בנוסף לעובדה שלא נפוליאון נלחם בקרב אלא חייליו, הוא מציין שלקראת תחילת הקרב הרגישו כל אנשי צבאו, הרעבים והעייפים מהמסע, ש"הבקבוק נפתח וחייבים לשתות את היין".
ולסיום (חלקי בלבד) מי שמבין את כל אלה , כולל הארוס והפטיש למנהיגים הוא דווקא המפקד שלמרות תיאורו סובל מהכי פחות פצועים והבנה חדה של נפש השליטים שההיסטוריה מתעלת לצרכיה - דמם לא סמוק עוד מאחר:
" כמעט היחיד שמבין את מגבלות כוחו הוא קוטוזוב, המפקד שתום־העין, השמן והמבוגר של הצבא הרוסי. זה שבקושי עולה על סוסו ונרדם בישיבות המטה. על אף כישלונם של הצרפתים להבקיע את חומת הצבא הרוסי בבורודינו, פוקד קוטוזוב על נסיגה, שמשמעותה היא מסירתה של מוסקבה לאויב."
וכמובן ההירואיות והלאומיות האמיתית שייכת לעם :
"
גם אוכלוסיית מוסקבה עוזבת את העיר. היה זה מעשה של פטריוטיות פשוטה ונטולת מילים גבוהות, כותב טולסטוי. נפוליאון כבש לפני כן את ברלין ואת וינה; ברוסיה ידעו שצבא צרפת לא החריב אותן, תושביהן בילו את הזמן בנעימים עם הצרפתים שופעי הקסם. ובכל זאת, תושבי מוסקבה נטשו אותה.
"הם נסעו משום שבפני אנשים רוסים לא יכלה כלל לעמוד השאלה: האם טוב או רע יהיה במוסקבה עם שלטון הצרפתים. תחת שלטון צרפתי לא ייתכן היה להיות".
https://www.haaretz.co.il/magazine/the-edge/2022-09-14/ty-article-magazine/.highlight/00000183-3ac4-dfd0-a5f7-3ec7350d0000
